מעשנים הם בני אדם, גם אני הייתי כזה
היום לא רק שאני לא מעשן, אלא שאפילו לא בא לי לעשן. למעשה, ריח של סיגריות די דוחה אותי. אבל זה שסיגריות או עשן סיגריות דוחים אותי לא אומר שאנשים מעשנים דוחים אותי. אז אל תגייסו אותי למסעי התלהמות אגרסיביים
לא התחלתי לעשן בגלל לחץ חברתי. פשוט חשבתי שאם יש כל כך הרבה אנשים שנהנים מזה, אז אולי יש בזה משהו. ואכן, גם אם מה שאגיד לא כל כך חינוכי – יש בזה משהו. זה לא שאני חלילה ממליץ למישהו להתחיל לעשן. אבל, ואולי זה רק פסיכולוגי, יש משהו במוסד "העישון".
זה סוג של הפסקה מהחיים, כמו הקפה, אבל יותר תכוף. אולי זה רק העניין של "לצאת החוצה", אולי זה שלא צריך להכין את זה, זה כבר בקופסה. השאיפה: דגדוג קל בגרון, הקלה, מבט אל הקרקע, מבט אל הרקיע, צפייה בארובת העשן המתמר מפיך, כיווץ גבות ומבט נוגה אל כמה בניינים גבוהים ושמיים אפורים. לא יודע, יש בזה משהו. אולי כל זה באמת רק "פסיכולוגי", אבל אולי אנחנו מזלזלים יותר מדי בערכו של כל מה שהוא "פסיכולוגי".
העישון מעורר אותך, נותן לך תחושה של רגיעה, נדמה לך שאתה הוגה חשוב או מישהו שיש לו נקודת מבט אחרת ושונה על החיים.
באיזשהו מקום (המקום שבעזרתו הפסקתי לעשן), ידעתי שיש לזה תחליף. היתה לי תחושה שאם לפני שהתחלתי לעשן לא הרגשתי צורך עז לעשן ובכל זאת לא הרגשתי חצי אדם, אז כנראה אפשר לשרוד גם אחרי שאתה מפסיק לעשן. זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, אחרי סיגריה אחת או שתים יותר מדי תמיד היה לי הרבה יותר קל לדמיין את עצמי מפסיק לעשן. כן, לפעמים גם למעשנים כבר לא בא יותר לעשן, ולפעמים נדמה שחוויית הציפייה לסיגריה הבאה הרבה יותר חזקה מחוויית העישון עצמה. לפעמים השאכטות האחרונות מיותרות, ואתה סתם "דוחף".
הכל מתחיל במושג "הסיגריה של...."
גם למעשן נמאס מהסיגריות, לפעמים. השיעול, הריח (בעיקר ההערות על הריח) עושים את העבודה. אבל אתה לא יכול להפסיק, או לפחות נדמה לך שאתה לא יכול להפסיק. לדעתי הכל מתחיל במושג "הסיגריה של...". המעשן יוצר התניה בין רגעים מסויימים בחיים לבן הצורך או הרצון לעשן, וככל שמתרבים הרגעים האלה כך המעשן יתקרב יותר ויותר להגדרה של מעשן כבד. הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של הקפה, הסיגריה שאחרי, הסיגריה שאחרי האוכל, סיגריה של עצבים, סיגריה של הפסקת עשר או של סתם הפסקה, סיגריה של עצבות, בדידות או סתם רחמים עצמיים. סיגריה של הגשם הראשון, ושל ההפסקה אחרי מאמץ פיזי. סיגריה של "ממש משעמם לי במסיבה הזו". סיגריה של בירה, של יציאה, ושל "יש לך אש?" (מבט סקסי בעיניים) הסיגריה של "פגשתי את האקסית שלי" והסיגריה של "ההורים קדחו לי במוח". ואפילו "הסיגריה של לחצו עלי להפסיק לעשן ואני יודע שהם צודקים אבל זה לא העסק שלהם".
קשה לי להתחבר אל הזעם הקדוש
לכן, ככששולחים לי בפייסבוק הזמנה לקבוצה "עישון בחוץ נושמים בפנים", או כשמישהו לידי דופק נאום מרשים על פגיעתו של העישון במעשן אבל בעיקר באלה הסובבים אותו, אני מתמלא רגשות מעורבים. קשה לי להתחבר אל מה שנראה לי כהתלהמות. קשה לי להתחבר אל הזעם הקדוש של מישהו שאף פעם לא חווה את התרוממות הנפש הנלווית לשאכטה הראשונה לאחר ארוחה דשנה, סקס טוב או סתם אחרי כמה שעות של ציפייה לרגע המיוחל.
האימייל של ידידיה
לפנייה לכתב/ת 
