זהירות, כותנת פסים

כיצד הופכים קשרי משפחה הדוקים לפקעת סבוכה של מריבות ושנאות? מה מקור השנאה שנובע מבני משפחה שהיו פעם קרובים זה לזה? האם נפילה כואבת במערכות יחסים ניתנת למניעה או שהיא גזירה משמים?

פרשת 'וישב' מטפלת בהתפרקותה של משפחת יעקב. התפרקות שמתחוללת על פני כמה פרשיות בספר בראשית. שיאה של ההתפרקות המשפחתית ללא ספק היא מכירת יוסף הבאה כתחליף 'נקי' יחסית, לרצונם של האחים לרצוח את יוסף נפש.

חכמינו ניסו לפענח את תהליך ההתפרקות הכואב הזה, ואחת מסברותיהם היא אהבתו היתירה של יעקב ליוסף: "וישראל

(הוא יעקב) אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כותונת פסים" (בראשית פרק ל"ז פסוק ג)

ומכאן למד החכם ריש לקיש בשמו של ר' אלעזר בן עזריה : " צריך אדם שלא לשנות בן מבניו (שלא להעדיף אותו) שעל ידי (=שבגלל) כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף, שנאו אותו אחיו".

יעקב אכן מפגין אהבה יתרה לבנו יוסף, אך אל נשכח שקיים הפרש שנים ניכר בין יוסף, בן הזקונים, לאחיו הבוגרים. אל נשכח שיוסף התייתם מאימו, ואילו לשאר אחיו ישנן אימהות. כך שהאחים יכלו היו להסביר את הפגנת האהבה כלפי יוסף כנובעת ממיקומו כ "בן זקונים" , ומיתמותו. אך לא, האחים אינם נוטים לסוג זה של הסבר. התנהגותו השאפתנית והמתבדלת של יוסף תורמת אף היא לעניין. האם התנהגותו המתבדלת נובעת מיחסו המיוחד של אביו אליו? ייתכן שכן, נמצאנו למדים שלא די ביצירת שוויון בין הבנים והבנות, אלא יש צורך ביצירת תודעת שוויון. מה בין שוויון לתודעת שוויון?

יחסינו לילדינו איננו יכול להיות שוויוני. נניח שאחד הילדים זקוק יותר לתמיכת הוריו בשל קשייו הלימודיים. ואילו הילדים האחרים זקוקים להרבה פחות תמיכה. יוצא שהילד שזקוק לתמיכה זוכה יותר ל'שעות הורים" וליחס מהילדים האחרים שאינם זקוקים לכך. נניח שנולד תינוק חדש למשפחה. הוא תלוי באימו, וזוכה לטיפולה המסור והממושך. האחים הבוגרים (שזכו לאותו טיפול אך כמובן אינם זוכרים זאת) מגלים שלמשפחה נכנס יצור חדש שגוזל מהם את הוריהם. האם ניתן למר לאם לו להשקיע את כל השעות אותם היא צריכה להשקיע בתינוק החדש? התשובה היא בודאי שלא. זאת אומרת ששוויון אובייקטיבי איננו בנמצא. ממילא ייתכן שעל יעקב היה לאהוב יותר את יוסף באותה תקופת זמן ובאותם נסיבות.

אם אין שוויון אובייקטיבי, מה ניתן לעשות? התשובה היא ניתן לפתח תודעת שוויון. תודעת שוויון מחייבת, ראשית, הבנה של הפרספקטיבה של שאר האחים. על ההורים להבין את התהליכים שעוברים על האחים והאחיות של 'המועדף'. שנית, על ההורים למצוא את הדרך לפתח 'פיצוי' לאחים האחרים. עליהם להבין שההעדפה לאח האחד איננה מבטאת העדפה רגשית. אך החשוב מכל, להשתדל ולהפוך את העזרה והתמיכה באחד האחים לפרויקט משפחתי. כל המשפחה כולה שותפה למאמץ. המאמץ. הוא של המשפחה ולא רק של ההורים , גם אם הם מבצעים אותו בפועל.

ובעיקר, זהירות רבה מ"כותנות פסים". בבית הורי , בהיותנו ילדים, נהוג היה שאין מתנה לילד אחד, כשאחד מקבל (למעט ימי הולדת שבהם כל אחד מקבל בתורו) - כולם מקבלים. וכשאורח הביא מתנה לאחד הילדים, מייד הובהר לאורח ולילדים שהמתנה שייכת לכולם.

עד היום, אחת החוויות המכוננות שלי היה אי הסכמתו של אבי שאשתמש בחותמת שקיבלתי לבר המצווה שלי להחתמת הספרים שקיבלתי. אני זוכר היטב שהוא שאל אותי: האם אתה אוכל מהאוכל שאני קונה? האם אתה משתמש בחפצים של אחיך ואחותך? אז לא הבנתי ואפילו הצטערתי. היה בי צורך לבטא את בעלותי על חפצי החדשים. ולכשבגרתי הבנתי שהמטרה לא הייתה למנוע ממני את 'רכושי' (כבקיבוצים של פעם), אלא למנוע את תחושת הבידול שחותמת יוצרת. "זה שלי ולא שלכם, בקשו את רשותי".

האנרגיות החיוביות העצומות שקושרות את המשפחה עשויות, כמו בביקוע גרעיני, להפוך לאנרגיה מפרידה ומרחיקה. הביולוגיה והגיאוגרפיה אינם תנאי מספיק כדי ליצור את הפסיכולוגיה. נדרש הרבה יותר מזה.