יגאל אלון: הפלמ"חניק שאהב סלט

הוא אהב לאכול סלט ירקות יותר מכל מאכל אחר, הוא חשב שקיצוץ הירקות היא מלאכה גברית במיוחד ותמיד הקפיד לא לאכול לפני נאומים חשובים. עופר ורדי נכנס לצלחת של יגאל אלון

עופר ורדיפורסם: 03.12.07 , 09:41

כמו גדודי חיילים הניצבים במסדר צבאי, כיאה למפקד הפלמ"ח לשעבר, נהג יגאל אלון לסדר את הירקות על השולחן במטבח בטרם התיישב בראשו בהדרת כבוד ובחשיבות יתרה כדי לעשות מהם סלט.

מלאכת החיתוך, סבר – אומרים שלמד זאת מאביו בכפר תבור - הינה עסק לגברים בלבד, והתקנת הסלט הייתה לדידו פולחן של ממש. את הירקות בחר בקפידה על פי עונות השנה: בחורף כיכב הכרוב ובקיץ היו אלה העגבניות שצבעו באדום את הקערה. ובשביל הטעם הטוב: מיץ לימון ושמן מזיתים סורים – בגלל הארומה – מלח ופלפל שחור גרוס טרי. עוד מצאו את דרכם פנימה בקביעות עשבי השדה והתבלין אותם הכירו לו שכניו הערבים מן הגליל.

"ליד הבית היה לנו גם גן ירק קטן", כתב אלון בספרו "בית אבי". "אולם מלבד בצל, מלפפונים, צנוניות וערוגות קטנטנות של פטרוזיליה, רשד חריף ונענע ריחנית לא גידלנו ירקות – פשוט מפני המחסור החמור במים – אולם הירקות היו מצויים בשפע בביתנו. הם הובאו טעונים על גב החמורים בידי רוכלים ערביים, שבאו מבקעת בית נטופה המשופעת במים. והיו בעונתם כמובן, השקדים שלהבשלתם ציפינו בכיליון עיניים, והחומצה הירוקה שאכלנו אותה לתיאבון אם טבעית ואם אפויה, וכן גם התירס שערב לחכנו, בין מבושל ובין קלוי על אש. טעם מיוחד היה לעלי הגפן בראשית לבלובם כשהם ממולאים אורז ובשר. המזון היה טבעי ופשוט – פרי האדמה ופרי העמל אשר היו שלך".

אפילו בהיותו מחוץ לארץ לא ויתר אלון על הסלט שלו. "סיפר בזמנו אליעזר שמואלי, שהיה מנכ"ל משרד החינוך, שבאחת מנסיעותיו עם אלון לארצות הברית, צילצל אליו השר מחדרו בשעת בוקר מוקדמת והזמין אותו להצטרף אליו ואל אשתו רות לארוחת הבוקר", אומר ניר רוטנברג, מנהל בית אלון שבקיבוץ גינוסר. "אז הוא הקיש בדלת ונכנס. מולו ראה את יגאל אלון בגופייה ובמכנסיים קצרים קוצץ סלט ירקות. וזה מה שאכלו לארוחת הבוקר".

בקיבוץ גינוסר, שהיה אלון ממקימיו בשנת 1937, הוא נחשב לגיבור. "כשהיינו ילדים ביקשנו לעשות את כל מה שהגדולים עושים ולחקות אותם", מחייכת ניצה קפלן, בת המקום. "בימי המלחמה בנינו מן בונקר סודי בשולי המשק וערכנו שם קומזיצים. כיוון שלא היה כל כך מה לאכול, יגאל – שהיה מבוגר מאיתנו – הצטרף אלינו ולימד אותנו להכין סלט פלמ"חניק מבצל ומלימונים, שהיה אז הכי טעים שיש. אני זוכרת שהתלהבנו ממנו מאד".

הכי טעים. סלט (צילום: רועי ברקוביץ')

נוסף על הבצל, שהיה חביבו של אלון, ומצא את מקומו בכל קערת סלט שהרכיב, אהב אלון גם את האבטיח אותו נהג לאכול בלוויית לחם. "בימים ההם עבדו קשה רק בשביל אוכל, ולא חלמו בכלל על דברים אחרים", אומר משה אלון, אחיינו של יגאל אלון. "אבטיח היה אז פרי זול מאד, ואת הלחם בכל מקרה אפו אז בבית. השניים ממלאים את הבטן ומשביעים. בחלוף הזמן זה גם נעשה טעים ואלון המשיך לאכול את זה גם שהשתפר המצב הכלכלי".

בימי חג ומועד הוחלף הלחם בגבינה רכה, שגיבנו בבית. "חלק ניכר מן המצרכים לתצרוכת הבית בא מן המשק העצמי, ובראש ובראשונה – הלחם, שעלה על שולחננו, ושאותו אפינו אם בצורת כיכרות ואם בצורת פיתות", כותב אלון בספרו. "הרפת סיפקה לנו חלב ומוצריו – חמאה, שמנת, גבינה ולבן, וכן כדוריות לבנייה שאותן נהגנו לשמר בצנצנות זכוכית גדולות, רוויות שמן זית".

ממשיך אלון בסיפרו: "יוצקים היינו את החלב אל תוך כדי חומר שחור, ובתוך ימים ספורים הייתה השמנת צפה לה למעלה, כשמתחתיה החלב החמצמץ. אז היינו אוספים את השמנת אל תוך נאד עשוי עור עזים, מטלטלים אותו ימינה ושמאלה, מטה ומעלה, עד שהחמאה הייתה מתחבצת למקשה צהובה לבנבנה".

"לקראת סיום עונת הבציר היה חלל ביתנו מתמלא בריח חמצמץ-מתוק ומשכר. ריח של מרקחות ריבה, שהיו מתבשלות בדודי נחושת מגולוונים, ענקיים. אהבתי לעמוד ליד הדוודים הללו כאשר אחותי הייתה בוחשת בהם בכף עץ גדולה וארוכת ידית להתבונן בענבי האליקנט והבורדו המתפקעים ונמסים בלהט האש שמתחתיהם".

לימים, כשהיה לחבר כנסת ולשר, מצא את עצמו אלון נואם, לעתים אף כמה פעמים ביום, מה שגרם לו לא אחת לצרידות. "יש לו מיתרי קול רגישים מאד והוא מעמיס עליהם משא כבד של דיבורים", כתבה עליו בזמנו מירה אברך ב"ידיעות אחרונות". "אז הוא דואג שתמיד יהיה לו במכונית בקבוק תרמוס מלא עם חלב חם, והוא שותה ממנו כל הזמן". עוד נכתב כי יו"ר האסיפה בכל מקום כבר ידע, שיש להקפיד שכוס החלב לפני כיסאו של יגאל אלון תתמלא תמיד.

כמו כן, הקפיד אלון שלא לאכול לפני נאומים. "לדעתו, יש ניגוד מוחלט בין קיבה מלאה לבין צלילות הדעת. אז בדרך הביתה, אחרי חוג הבית ושני נאומים הוא מחפש בדרך מסעדה שתגיש לו סטייק כמו שצריך, להחזרת הכוחות", נכתב עליו.