ילדה קטנה

הדרך חזרה 

לא ראיתי אותה שוב, את הילדה הקטנה, אף פעם. בלילה הקודם לא ישנתי. הגשם הנצחי ירד ללא הרף, עיצבן אותי לגמרי ואיכשהו עשה אותי לנִרפה, בלי שום יכולת למחשבה מאורגנת.

הלילה היה חם, חם כמו הגשם שירד כבר שבוע בלי הפסקה. בערב הקודם אכלתי ארוחת-ערב טובה במסעדה ואחר כך הלכתי בגשם הביתה. מים כמעט חמים שטפו ממש את הפנים וחדרו לאט לתוכי. זה היה לא נוח, יותר מזה, מייגע. אז הגיע לילה מזוויע. טיפות נקשו בלי הפסקה במוח, התגלגלתי לי מצד לצד, התעניתי מתקווה להצליח להירדם. כמה פעמים קמתי ושתיתי כוס בירה, בירה קרה מהמקרר, כדי לסדר אותי לזמן מה. לאט, לאט מאוד, בא הבוקר, טיפס בזחילה, הלילה התגלגל בַּיום, בְּיום חול אפור. שוב נמלאו השמיים בענני גשם, וכבר מוקדם בבוקר רבץ על העיר מחנק מדכדך. כאבי ראש נוראיים עינו אותי, הרגשה חדשה לגמרי השתלטה עלי, חוסר רצון לגמרי פתאומי, חולשה מוגזמת. הייתי אדיש, רציתי רק שקט ושלווה.

את הדרך לעבודה רציתי שוב לעשות ברגל. אנשים חלפו על פני, העיר החלטית באי השקט שלה, הגובל בטירוף, מהר, כולם צריכים ללכת מהר, מהר לעבודה, לעשות מהר הרבה כסף, מהר, מהר. המהירות היא שֵד, שצריך להרביץ לו לפני שהוא ירביץ לנו. נשימה חפוזה, קרעי מלים תלושות, חשמליות חורקות, גשם חם, שקט, מכוניות מדכאות, צופרות, חיפזון.

ברחוב הראשי פנתה אלי ילדה קטנה. "האם אתה הולך לעבודה?" חצי עולץ חצי נרגז הסתכלתי על הילדה מלמעלה. נראיתי בטח מאוד מטומטם, כי הילדה צחקה, צחוק כסוף, צלול כמו זכוכית. ודאי הולך אתה לעבודה, מי כיום לא נוהג כך? היא היתה בערך בת תשע, לבשה חצאית תכולה וביד ימין נשאה מטריה באותו צבע. האם אוכל להילוות אליך? רק קצת? הייתי עדיין המום, עד ששכחתי בכלל לענות, אבל היא בכלל לא נראתה כאילו חיכתה לתשובה, בגאווה צעדה לצידי, באופן לגמרי מובן-מאליו.

לא שמתי לב (אולי לא רציתי לשים לב) שהיא בחרה בכיוון הלא נכון, לא לעבר מקום העבודה שלי, אלא בלי להסס אפילו פעם אחת, לעבר מרכז העיר. די הרבה זמן לא אמרתי שום דבר, והיתה לי הרגשה, שהיא בכלל לא קיימת אבל אז, לגמרי פתאום, אמרה שהיא רעבה. מבוהל הבטתי בה ושאלתי מה היא רוצה לאכול. למה שלא אקנה לה משהו לאכול? הרי היא רעבה. "אח, אני לא ממש יודעת מה אני רוצה, כל-כך קשה לרצות משהו". בלי להתכוון הייתי עכשיו נוקשה. "כן, את הרי צריכה לדעת מה את רוצה". היא הביטה בי מבוהלת, וענתה לי כמעט בבכי: "אתה לא צריך לקנות לי שום דבר, אם אתה לא רוצה." ידידותי מאוד אמרתי תיכף-ומיד: "לא, בשמחה אני אקנה לך משהו. את רק צריכה להגיד לי מה את רוצה." עכשיו היא שוב צחקה: "כן? אם כך לימונדה היתה משמחת אותי!". "לימונדה? חשבתי שאת רעבה?" היא השפילה מבט ושקלה "שיניתי את דעתי. הייתי רוצה לימונדה, טבעית".

הצצתי לעבר איזו חנות והרגעתי אותה: "אבל בוודאי תקבלי לימונדה טבעית. היית רוצה גם עוגת תפוחים?" – "כן, הייתי רוצה גם עוגת תפוחים". היא המשיכה להוליך אותי דרך מרכז העיר, סמטאות צרות, חזיתות מכוערות של בתים, הנראות במשך היום עוד יותר מכוערות. בחנות קטנה אחת קניתי לימונדה וחתיכת עוגת תפוחים. אלא שהיא שינתה את דעתה, כבר לא רצתה. ככה אכלתי אני לבדי את הכל וגם שתיתי את הלימונדה.

זמן קצר אחרי כן אמרה שתיכף נגיע לגן משחקים ולשָם היא רוצה. זה לא היה רחוק. הגן היה מוקף ערבות בוכיות, והיו בו הרבה מתקנים. נדנדות, עצים לטיפוס, ארגז חול מלוכלך, שהיטנף בגשם הבלתי פוסק. את האווירה האפלולית היו עלולים ילדים להפריע במשחקיהם ואני שמחתי שאף אחד לא היה שם. ככה היינו לגמרי לבדנו. אפילו סבים וסבתות לא היו שם, למרבית ההפתעה, למרות שבדרך כלל הם ממלאים את גני המשחקים, בעישון סיגרים וסריגה.

התיישבנו על אחד הספסלים הרטובים אבל לא היה אכפת לנו, כי הרי היינו רטובים כבר עד העצם. זמן רב שלטה השתיקה, אני נהניתי מהאויר הרענן, לא הרגשתי שום כאבי ראש ושום ספקות. אז אמרה פתאום הילדה: "ספר לי דבר מה". לספר? מה אני יכול לספר לילדה קטנה? "מה היית רוצה לשמוע? סיפור?" אני הייתי משוכנע שהיא רוצה איזה "הנזל וגרטל" או "שלגיה", אבל היא רק אמרה: "משהו. משהו שבדיוק יש לך בראש," אלא שגם זה לא נתן לי שום השראה. היום היה אפור, בלי מוזיקה, הגשם ירד במונוטוניות, חסר שחר, גם הילדה נראתה חסרת שחר, החיים בלי שמחה, החלום התרסק, נקרע.

וכך התחלתי. תחילה מהוסס, אבל אז בהיר ובוטח: "הָיֹה-הָיָה גבר צעיר, שרצה להצליח, אַמָּן הוא רצה להיות, אמן! נו, כן – הוא צִיֵּר די טוב, הוא ידע גם לכתוב – שירים די נחמדים – כן – שירים. אבל הכל בלי שלמות, בעצם היה עליו עוד לעבוד, אבל לזה לא היה מסוגל ולא רצה, כי הוא היה עקשן, מעל לכל כוח, וכך קרה שהוא פשוט הפסיק לרצות להיות אמן. הוא שכח את העתיד הגדול שציפה לו, גם בו הוא לא רצה כבר להאמין. אחר כך ניסה להיות שחקן. הלך לו די טוב בהתחלה, הוא שיחק טוב, אבל הוא היה עקשן והמורים שלו לא אהבו את מנהגיו, וכל התכניות שלו הפריעו להם. מוטב ככה, כי אם מישהו יכול לוותר כל-כך מהר, פירושו של דבר שלא כל-כך אכפת לו. כן, עכשיו ניצב הגבר מול מצב חדש לגמרי. הכל התפקשש לו, הכל. אם רצה או לא רצה, נאלץ עכשיו למצוא לו איזה מקצוע, מקצוע רגיל לגמרי. זה קשה בשביל אחד שלא למד להיות אמן. הוא ניסה להיות מוכר בחנות ספרים. הוא התקבל, ועבד בסדר גמור. אלא שהיה אומלל, המקצוע הזה לא סיפק אותו, תיסכל אותו. אבל הוא החזיק מעמד, וגם היום הוא עדיין מחזיק מעמד. לא ככה? העולם כל-כך נבזי, שאת החיים אפשר להשוות רק למאבק. מה את אומרת?

צחקתי. הילדה נרדמה. לְמָה עוד יכולתי לצפות? ילדה קטנה עם סיפור מטומטם שלי על ייסורים! אבל היא בטח נזקקה לשינה, אם היא יכלה להירדם בקלות כזאת על ספסל רטוב בגינה. הרהרתי לעצמי עוד זמן מה על הכל ועל לא כלום. העולם יפה, יש עצים, צבעים, אהבה, אביב, השמש, לפני כל דבר אחר, השמש. אבל העולם קשה ושפל, בוגדני. או שאפשר לנצח אותו? האם אני מסוגל לנצח את עצמי ואת העולם? אני אתייצב מול כל הרוע, שוב אחיה, אחיה. קמתי לבד והלכתי לעבר השמש, אל השמש, לה נזקקתי. המשכתי ללכת בגשם, בסתו, העלים המתים, צהובים ואדומים. עכשיו ידעתי מה רציתי לעשות, לכתוב, ידעתי מה שוב אעשה, אעבוד על עצמי, אצטרך להיאבק, אבל אני רוצה ואני יכול. –

עד מהרה חלף היום, הייתי עייף ויותר לא היו לי כאבים. האם אוכל שוב, סוף-סוף, לישון, להיות מרוצה, אולי מאושר? קצת לפני שנרדמתי, התפרצה שוב הילדה. האם התקיימה כלל? אני לא יכול להגיד את זה בביטחון.

• מגרמנית יצחק לאור. סיפור זה, כתב במאי הקולנוע ריינר ורנר פסבינדר (1945-1982) כאשר היה בן 16, ותרגומו רואה אור בגיליון 12 של כתב העת "מטעם" הרואה אור השבוע.
  

• אירוע השקה לגליון 12 של כתב העת מטעם, במלאת 3 שנים לקיומו של כתב העת, יתקיים ביום חמישי 13.12 ב"תולעת ספרים" בתל אביב, בהשתתפות במאי התיאטרון דוד לוין, עורך כתב העת יצחק לאור וכותבי "מטעם".