אישה תחת השפעה

הגיבורה של חנה גולדברג בספרה החדש "דיבה" היא אישה בודדה, נואשת, עגמומית, פתטית וחסרת אונים לחלוטין אל מול חייה הדלים. היא בוודאי תקסום לאנשים רבים בשל קוצר סבלנותם להליכים מורכבים, תחושת אי השייכות שלהם למציאות המנוכרת, ובעיקר משום העוצמות השתלטניות של השנאה העצמית שבה.

באופן עקרוני, הגיבורה חסרת השם של גולדברג מאששת את אותה תכונה אנושית עיקשת הממאנת להאמין שניתן לאהוב באמת ובתמים ולהיות מאושרים בדרכים נורמליות. הגיבורה ב"דיבה" היא מטאפורה מעוררת רחמים של הסירוב האנושי להתבלות הטבעית של הגוף וחיי הנפש. היא הקלישאה האנטי-בורגנית הטבועה בצורה כה בולטת בתפיסה שלנו את דמותנו ואת האחרים. היא הביטוי המובהק של מפעל הנאורות, של הצטברות האינטליגנציה המערבית המפוארת לכדי תכונה אחת ויחידה - שנאה עצמית עזה - אינטרוספקציה הרסנית שנולדה מתוך תשוקה אווילית לאינדיבידואליות שנולדה מתוך יצר לבעלות – ושסופה הוא בדרך כלל אנוכיות, התבזות ואומללות אינסופית.

"דיבה" של חנה גולדברג רחוק מלהיות ספר חתרני או ארוטי, כפי שמתואר בגב הכריכה. לא רק משום הפשטנות והקלילות הפוטוגנית שבה מועבר המסר האנטי-חברתי של התנערות דטרמיניסטית מכל רכוש, יצרים, מאוויים והכרה עצמית, ולא רק משום חוסר האמינות הכל כך משווע של השתלשלות חייה העלובים של הגיבורה, אלא בעיקר משום שרוב זמן דברים נכפים עליה והיא פועלת על פי החלטות שנלקחו שלא מבחירתה.

הגורל הוא האשם בכל. ובמילים אחרות, הגברים הארורים וההגמוניה המסרסת שלהם, התשוקה להיות נאהבת ומוגנת אל מול הכישלון הבלתי נמנע - אל מול פרדוקס האהבה, הם האחראים לרוע שבעולמה של הגיבורה המיוסרת. הגברים שבספר, כולם, הם כלי קיבול לכוח כזה או אחר בעל השלכות מכריעות על אותה אישה תחת השפעה.

האלימות, מוסווית או לא, היא הדרך היחידה שלהם לתקשר. כולם מתחילים בטוב וגומרים ברע - בעלה האהוב לשעבר דופק לה מכות וצובט לה בפטמות ומתעלל בה נפשית. שלושה גברים אנונימיים אונסים אותה, ככה בנונשלנטיות בסוכת המציל. בנה היקר, שאותו העריצה בקטנותו, בוחר בדרך פסיבית יותר, הוא מנתק מגע ונשאר שתקן. התלמיד יפה התואר שבו היא מתאהבת עד כלות מתברר בסוף כשרלטן נכלולי. אפילו הקצב האידיוט כופה את השומן בבשר על הלקוחה המסכנה. ואבא? אבא הוא "אבא-סמרטוט-שלי, שצועק בלילה מתוך שינה, גסטפו, גסטפו". עכשיו הכל ברור, בכל אשמים הנאצים המחורבנים.

חיים פשוטים לא באים בחשבון

אבל הבעיה לא מתמצה רק בהתנהלות האינפנטילית של הגברים, היא שרירה ונושכת גם בהוויה של הגיבורה כאישה כנועה. היא אמנם תרה במרץ אחר אידיליה זנית ללא אגו ותסביכים אדיפאליים, אבל נדמה שמה שמניע אותה הוא מין מנגנון בולמי שרוצה להכיל יותר ממה שהוא יכול. קודם כל, אוכל והביטויים הפיזיים שלו - השמנה, פיגורה, פסאדה – שמתחלפים תדיר במימושים רגשיים של תשוקה, סלידה וסיפוק מיני.

בדרך זה נוגע בניסיון הימלטות מדמות השפחה שמנקה, מגהצת, קונה, מבשלת, מעמידה פנים ובסוף גם מתכופפת על ארבע בציפייה ענוגה לבעילה. זה מתקדם לעבר דמותה המבוגרת של המורה לספרות שאין לה עניין וחצי ללמד, אבל מדברת על ספרות כאילו הייתה הגואל שהגיח על חמור לבן. ובסופו של דבר בצורה ובמילים – בניסיון הסמי ריאליסטי של הסופרת לתאר תמונת עולם שטוחה של אישה משועממת בניגוד לאיזו רטוריקה פואטית כאילו עמוקה וחושנית. זה בעייתי, במיוחד כשכישרונה הבולט של הסופרת הוא בחיבור להיטים לגלגל"צ, עם כל הכבוד, ויש הרבה.

הסוף הוא כמובן טוב וכולם יוצאים מאושרים. תודה לאל, האישה האומללה משתחררת מכבליה החונקים של החברה הפטריארכלית ומכל העלוקות השעירות שמצצו את דמה עד תום. היא הפכה להיות חסרת בית, חסרת בעל וחסרת אישיות, מאושרת כציפור דרור. גם את אהבתו של בנה החייל היקר היא גילתה מחדש, בדרך נס, ובעזרתה של אישה אחרת, כמובן.

הלקח? אם את אישה מדוכאת בגיל העמידה והחיים נראים לך עלובים וחסרי תכלית, מלאים בגברים מפגרים שמדדים כמו בבונים רעבים, עומדות בפניך שתי אפשרויות: האחת, להמשיך ולשתוק (ולחכות עד שהוא ימות). השנייה, להיאנס באכזריות ואז לתפוס כמה בלטות בכניסה לדיזנגוף סנטר וליהנות מהשמש הנצחית. סתם חיים פשוטים לא בא בחשבון.