תמצית חייו
"הרטיטי את לבי", שהושלם בשנה האחרונה לחייו של חנוך לוין, מציג את דמות המחזר הנצחי, רק שהפעם הוא לא מושפל מעונג, אלא אחוז טירוף מבהיל. שמוליק דובדבני על ביצוע מושלם למחזה מרגש
למקה, שופט, נוהג לבוא בכל מוצאי שבת בשמונה אל בית אהובתו ללללה. בכל שאר ימות השבוע הוא עורג לה מתחת לחלונה. את תשוקתו הוא שוטח בפני חברו הטוב פשוניאק, ואף גורר אותו עמו לביקור הפתעה בבית הנחשקת. פשוניאק נשוי, באומללות מתמשכת, לככה ככה שעייפה מרוב לנוח וחיה לה מכוס תה לכוס תה. ללללה, מצדה, מקפידה להקיף את עצמה בחבורת מחזרים קונטיננטלית, וטרודה מהיבלת האיומה שברגלה שמונעת ממנה מלהגיע לטונים הנמוכים – היא זמרת, או כך לפחות היא מציגה את עצמה.
הללו, ועוד אורחים לרגע כמו בּרבּספּסקואה, לופּץ בּובּיץ וחרוז פרדוכי, הם גיבורי הקומדיה של חנוך לוין, “הרטיטי את לבי", בתאטרון הקאמרי, שכתיבתה נשלמה בשנת חייו האחרונה של המחזאי, ושפרסומו נדחה על מנת שלא לפגוע באדם שהכיר. רק לאחר שהלך גם זה לעולמו, ראה המחזה אור. לכאורה, עוד קומדיה לוינית על חמיצות הקיום, ההמתנה הנואלת לרגע הנכסף, וההשפלה שהיא מנת חלקו של הדחוי והמצפה תמיד. וכן – העמדת הפנים שהיא מרכז הווייתן של יצירי לוין הנואשים, הבונים לעצמם אשליה של עולם טוב יותר. אך מה לעשות שבעולם הזה, הדבר היחיד שהוא מה שהוא באמת הוא כוס התה של ככה ככה.
מתוך המחזה. יושבים על כוס התה של ככה ככה
כמו ב"האישה המופלאה שבתוכנו", גם כאן עוסק לוין בדמותו של המחזר הנצחי שאין לו תקנה. אך להבדיל – פה הוא מציג אותו לא כמי שהוא גם מושפל מרצון ומעונג, אלא כדמות אחוזת שיגעון, מבהילה אפילו, שהאובססיה שלה הולכת ונהיית קיצונית ככל שהמחזה מתקדם, ואשר הידיד פשוניאק משמש לה קול ההיגיון והתבונה. למקה, על כן, הוא הדמות היחידה כאן שאין לה בית משל עצמה – כל הווייתו תלויה בהמתנה חסרת האונים מתחת לחלונה של ללללה – ותנועתה בין בתי האחרים נעשית תזזיתית, מתוארת באפקטיביות בתמונות שהולכות ומתקצרות ככל שהמחזה מתקדם.
ההברקה הגדולה של ההצגה, בבימויו של אודי בן משה, כישרון עולה, היא השימוש בדלתות מסתובבות, המשמשות בה בעת בתור סף ופנים הדירות (לילך בן נחשון עיצבה את התפאורה). תנועתן על הבמה, שלעתים היא מסחררת ממש, ממחישה את דעתו ההולכת ומתערערת של למקה, אחד הבודדים בגיבורי לוין שאתה חש כלפיו חמלה של ממש ולא רק לעג. למקה, במילים אחרות, אינו עוד גרוטסקה אנושית טיפוסית של לוין.
אם "הרטיטי את לבי" הוא הצלחה גדולה, הרי זה משום שלל ההברקות הבימתיות של הבמאי בן משה, המוזיקה השאנסונרית היפהפייה שכתבה קרן פלס, והשחקנים. ג'יטה מונטה שולפת את ככה ככה, ובכן, ככה מהשרוול, מירב גרובר מעצבת בחן רב את ללללה כמו גירסה עדכנית של רות שחש (הדמות הנשית הבלתי מושגת ב"יעקבי וליידנטל"), גדי יגיל, לראשונה אצל לוין, הוא פשוניאק נוגע ללב, מהשכונה, ורמי ברוך – הנוכח כל רגע על הבמה – מגלם את למקה בווירטואוזיות שאין שנייה לה. מונולוג ה"בצל מתחת ללשון" בביצועו, כל כולו טכניקה מזהירה, סוחט בסופו תשואות מהצופים, והוא זה שבפיו גם שם לוין כמה מהשורות היפות שכתב: "ואם ישאלו אותי פעם: היכן היתה תמצית חייך? אענה: לחכות מתחת לחלון שלה ברעדת הלב ובלי תקווה – שם, שם היו החיים, רק שם!". ביצוע מושלם למחזה מרגש.
