הכי ענייה, הכי עשירה
אור מציף את ביתם של ז'ק וסוזאן ז'אנו ביישוב כליל, ואנרגיה של חדוות חיים וצניעות זורמת בו. "אם אין לחם אין תורה, אם אין עבודה אין אמנות", אומר ז'ק, שחייו עוברים עליו בחיפוש מתמיד אחר מקור פרנסה, אבל בביתו אין כל תחושת מחסור. יואל שרון מתגלגל בכבישי הגליל המערבי - ומסכם שבוע שביעי למסע
60 משפחות חיות בכליל וכל-אחת מהן, כך אמרו לי מראש יודעי דבר, מיוחדת במינה. איך אפשר לבקר בבית אחד בלבד? ובכל זאת, כמעט בצוהרי היום, כשאנחנו מגיעים ליישוב שבגליל המערבי, אני בוחר בשביל הראשון הפונה ימינה ומטפס איתו, מנסה לגלות מיהי המשפחה שגרה למעלה, מקווה שרוח המקום ושורה משיר של יונה וולך, יעזרו לי למצוא שם את המשפחה שהיא "הכי ענייה, הכי עשירה".
הגשם שירד בלילה הותיר שלוליות על הדרך הלא-סלולה. אני עוקף מימין, עוקף משמאל, ולבסוף מוותר וחוצה את אחת השלוליות, שוטף את אבק הדרכים מהאופניים. אני מתעקש להמשיך ולטפס, מדי פעם גונב הצצה לצדדים, נפעם מהנוף שנראה במעלה ההר. כשאני שומע נביחות כלבים אני יודע שאני מתקרב אל היעד. בקצה השביל עומד גבר בכובע בייסבול כחול, זקנו מאפיר. "צריך עזרה?", הוא צועק לעברי. על-פי רוב אני עונה 'לא' וגם עכשיו, מתוך הרגל, אני משיב "לא תודה, זה בסדר". אבל האמת היא שמאוד רציתי שמישהו יישא אותי על כפיים.
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית פרק י"ח)
"אתה נראה עייף ואתם בטח רעבים וצמאים. בואו, ניכנס הביתה", אומר לנו ז'ק ז'אנו כשאנחנו מתקרבים, ואני יודע שהגענו למקום הנכון, לבית חם ומחבק. "לא יכולת לבנות את הבית במקום יותר גבוה?", אני מתרעם וצוחק צחוק מהדהד, מבטי נשאב אל הבית הכחול עם הכיפה העגולה, שבחזיתו מרפסת אבן. סוזאן, אשתו של ז'ק עומדת שם, סביבה הילדים, הכלבים והחתולים. אנחנו אומרים שלום אחד לשני, הילדים הקטנים מביטים בהשתאות באופניים ובכפפות שלי, ואני עוצר את נשימתי מול הנוף הנשקף מהפסגה. בקצה אחד של האופק ראש הנקרה - ובקצה השני פרוש כל מפרץ חיפה.
ז'ק מציע שנתכבד ב'מרק סוזאן', מרק רגל שזוגתו למדה להכין בשוק מחנה יהודה, וכמובן שאנחנו לא מסרבים. סוזאן עורכת את השולחן ומגישה את המרק הנפלא מסיר גדול, ואנחנו שומעים מהשניים את הסיפור שאותו ודאי סיפרו הרבה יותר מפעם אחת: ז'ק וסוזאן הגיעו לכליל לפני 11 שנה עם חמישה ילדים קטנים (בהמשך הצטרפו עוד שלושה ילדים). על כליל הם שמעו מחברים ירושלמים שחיו
בקומונה והחליטו לבנות את בתיהם במו ידיהם. חברי הקבוצה רצו להקים בגליל כפר שאנשיו יהיו מודעים לחי ולצומח שמסביב, ולא פחות מכך ישאפו לחיות בכבוד הדדי עם תושבי האזור הערבים והדרוזים.
"הם בטח אהבו את השילוב של אמן מרוקני ואישה אמריקנית", ז'ק צוחק כשהוא מסביר שאנשים שרוצים לגור בכליל חייבים להתייצב בפני ועדת קבלה - ומתקבלים רק מי שמקבלים את המצע הרעיוני של המייסדים. כיום כליל הוא מעין כפר אקולוגי, היינו מקום שתושביו משתמשים באנרגיה שקיימת בטבע, מגדלים ואוכלים גידולים אורגניים ומנסים ככל האפשר להימנע מתלות במכשירים אלקטרוניים, טלוויזיה למשל. במרכז הכפר פועל פרויקט קהילתי לשימור החורש הטבעי, שטח ענק המשמש כמשתלה שמטרתה להפיץ את צמחי החורש ועצי הבוסתן וגם ידע בנושאי חקלאות אורגנית, אגירת מי גשמים ומיחזור.
ז'ק בן ה-57 הוא יליד העיר פאז שבמרוקו. בגיל 11 עלה לישראל עם משפחתו, שנשלחה למעברה ולאחר מכן עברה לשלומי הממוקמת על כביש הצפון, לא רחוק מכליל. אבא ז'אנו חלם שבנו יוסמך לרבנות ושלח אותו ללמוד בישיבה, אך ז'אנו הבן סולק מהישיבה, "כי במקום להתעמק בספרים חלמתי להיות פיראט או אמן", הוא נזכר. "הישיבה נכפתה עליי, ואני לא אוהב שום דבר שיש בו מהכפייה".
אחרי שירות צבאי בחיל הים ז'ק התקבל לבצלאל, מציג תיק עבודות שכלל אך ורק העתקים של ציורי ון גוך, הצייר היחיד שהכיר אז - באדיבות לוח שנה שהיה תלוי בבית ליד המקרר. בקיץ עבד על אונייה, ובשל שביתת ימאים נתקע במרסיי במשך שלושה חודשים. מאחר ולא חזר ללימודים בזמן הוא סולק מבצלאל וכך שב אל הים, מחפש אחר פרנסה וזהות עצמית. "זה היה ב-1978", הוא משחזר. "הגעתי עד לאשרם בהודו שם פגשתי את אושו". מסע החיפוש העצמי השיב אותו לספר
הספרים. "גוי, אושו, הוא שהיה צריך להגיד לי לחזור לישראל, לירושלים, כי הכל נמצא כאן. זה היה שינוי גדול. ההבנה שאני רוצה לחזור לאותיות העבריות, ההחלטה לחיות מאמנות בידיעה שהכסף לא יהיה מצוי".
כשחזר לארץ, לשכונת נחלאות, הוא פגש את סוזאן, ילידת ניו-יורק שהגיעה לירושלים בגיל 18. אולי היא רצתה להתרחק מהבית, מכל מה שידעה, אולי לחפש את זהותה היהודית בארץ ישראל, אבל כשסוזאן פגשה את ז'ק היא הבינה שהגיעה הנה כדי למצוא אותו. היא לא ידעה עברית, הוא לא ידע אנגלית, "אבל היה חיבור, היתה הבנה גדולה מעבר למילים", סוזאן מוסיפה במבטא אמריקני. "התחתנו ובלי להרגיש יש לנו כבר שמונה ילדים והופ, יש גם חמישה נכדים".
את ביתם רחב הידיים הם בנו במו ידיהם במשך שנים. אור מציף את הבית, אנרגיה טובה של חדוות חיים ושל צניעות רבה זורמת בו. "אם אין לחם אין תורה, אם אין פרנסה אין אמנות", אומר ז'ק, שחייו עוברים עליו בחיפוש מתמיד אחר מקור מחייה. אבל בבית אין תחושה של מחסור. להפך, יש בו שפע של הומור דק, רוחב לב, פתיחות וצבעוניות מעוררת. הבית מזכיר במראהו את קבר רחל, קבר שיח' או אולי את בתיה של פאז. כחול עוטף את קירות הבית, כמו כחול הדלתות בכפרי המזרח-התיכון, כמו הכחול של ציורי נחום גוטמן. כל אלה הם הצהרה על קשר למקום. ז'ק וסוזאן מספרים ביחד על בניית גג הבית, כיפה עגולה המצהירה, "שאנחנו לא עוד העתק של אמריקה. בניית הכיפה היתה ארוכה ומסובכת", סוזאן מתארת. "ז'ק הפך לנגד עיניי לדמות מהציורים של מארק שאגאל. לוליין שידו מניחה לבנה אחת, ורגלו מונחת על לבנה אחרת עד שתתייבש".
"קרן אור בודדה יכולה להניס צללים רבים" (פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי)
חשבנו להישאר אצל ז'ק וסוזאן רק שעה-שעתיים, אבל לבסוף נשארנו יום ולילה ויום. בשעת בין ערביים נצבע האופק בכתום עז שהלך ונמוג לתוך יללת התנים, ועם רדת הלילה האור בבית הלך והידלדל. בכליל אין חשמל, אבל יש גנרטור שאפשר להתחבר אליו. בבית משפחת ז'אנו חוסכים, ורק בין השעות שמונה עד עשר בערב מדליקים אור. מי שלא ראה שמחת אור בבית ז'אנו לא ראה שמחה מימיו. הילדים, הכלבים החתולים מקפצים, שרים ורוקדים יחדיו את "ריקוד האור", טקס שכנראה חוזר על עצמו מדי לילה.
בבוקר אנחנו שוב מוצאים את עצמנו סביב שולחן האוכל במרפסת המשקיפה אל העמק והים. בראשי אני כבר מגלגל רעיון, ומציע לז'ק וסוזאן לארח על ההר אנשים שרוצים לחיות כמה ימים כמו שאבותינו חיו פעם, כמו שהם חיים היום. "אולי תפתחו מקום שאליו יבואו אנשים שרוצים לאכול אוכל פשוט ונפלא, להתנתק מהטלוויזיה, להתחבר לאדמה, לחי, לצומח, לנוף?", אני שואל. "הם יוכלו להרגיש
חופש אמיתי, לצייר, לפסל, לרתך, ליצור את עצמם. אחר-כך ירדו לבשל ביחד, יאספו צמחי תבלין, יתענגו על זריחות ושקיעות, יתבשמו משלל הכוכבים". לשמחתי, בני הזוג לא דחו את הרעיון על הסף.
ז'ק רוצה להראות לי את הסטודיו שלו, מתנצל שכרגע רוב העבודות מוצגות בתערוכה באריאל, ואני מצטרף אליו לטיפוס בדרך-לא-דרך. יש משהו חגיגי בהליכה שלו אל המקום שבו הוא יוצר, שם פזורים פסלי מתכת חלודים, לא גמורים, ופריטים שהוא אסף והניח בצד עד שיתגלה לו משהו. "לפי הבנתי, ביהדות העשייה היא החשובה, ואני עושה כל הזמן", הוא משיב כשאני מבקש ממנו להגדיר את האמנות שלו. "תענוגות החיים מצויים בגילוי. דווקא כשנדמה לי שאין יותר מה לגלות, בנקודה הזאת, מתגלה לי משהו נוסף שאיתו אני עובד". חלק ניכר מעבודות הציור והפיסול עוסקות בחמקמקות הזמן, אותו הוא מתקשה להבין גם היום. אצל ז'ק החיים, העבודה, האומנות, האמונה והטבע דרים בכפיפה אחת.
כשנפרדנו, ז'ק העניק לי מתנה - אותיות מסוגננות עשויות מתכת כבדה - שמרכיבות את המילה "שרון", וכולנו הרגשנו שבעצם אנחנו נפרדים מהמשפחה שלנו.
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
