זהו, זה נגמר, הגיע הזמן ל"חילופי שבויים"
אני צועד לאוניברסיטה עם שקית המכילה את שאריות הרומן שלי עם מאיה. עברו תשעה ימים, אבל מי סופר. אורית ידידתי מתפלאת: מילא החוטיני, אבל חבילת טמפונים חצי ריקה?
המשוכה הראשונה מאחוריי, עכשיו צריך רק להימנע מלפגוש את כל מי שמכיר אותי. זה שאני צועד הישר אל הפקולטה בה אני לומד כבר שנה שנייה, והעובדה שרוב החברים שלי מכירים את הדשא מול הבניין יותר משהם מכירים את כיתות הלימוד, הופכים את זה למשימה לא קלה. למזלי, הראשונה שאני פוגש היא אורית, ידידה טובה שגם מעורה בסיפור הפרידה ממאיה.
"היי, מותק", היא נותנת חיבוק ונשיקה. "מה זה בשקית?"
"חילופי שבויים", אני משפיל מבט.
"כבר? כמה זמן עבר, שבוע?"
"תשעה ימים, אבל מי סופר..." אני נאנח. "בכל מקרה, היא הבהירה בדיוק מה היא רוצה, או יותר נכון – לא רוצה. אז אני מעדיף לגמור עם זה כמה שיותר מהר".
"אתה בטוח? כי לפעמים אנחנו אומרות משהו ומתכוונות לדבר אחר, אתה יודע..."
"לא נראה לי, לא הפעם".
"אוקיי, אם אתה אומר. אז מה יש פה בעצם?" היא מנסה להציץ. אני נותן לה את השקית ומחכה לראות את תגובתה.
"לא נסחפה קצת, הבחורה?! כלומר, מילא החזייה והתחתונים – אני בחיים לא הייתי מוותרת על סט שווה – אבל מברשת שיניים? חבילת טמפונים חצי ריקה??"
"האמת שהיא לא ביקשה את הדברים האלה, אבל אני החלטתי להוציא מהדירה כל דבר שקשור אליה. שתעשה עם זה מה שהיא רוצה".
"אוי, מתוק שלי..." מנחמת אורית, "ממש קשה לך, הפרידה הזו".
"שטויות, קטן עליי", אני מנסה להישמע קוּל. "בכל מקרה, אני צריך שתעזרי לי להיכנס עם השקית לבניין, אותך אף אחד לא ישאל שאלות מיותרות אם תגידי שאלה דברים אישיים שלך. אין לי כוח לספר לאנשים על זה".
"אין בעיה". היא חוטפת את השקית, מושכת אותי בידה השנייה, ואנחנו ממשיכים ללכת.
ליד הכניסה אנחנו פוגשים את עומר, שמנסה להחזיק בקצותיה של כוס קפה מפלסטיק כדי לא להיכוות.
"היי חבר'ה, מה קורה?"
"בסדר גמור", אנחנו עונים יחד.
"מה יש לך בשקית?" הוא פונה לאורית.
"זה? חילופי שבויים של שחר ומאיה".
"אורית!!!" אני מסתובב אליה וחוטף את השקית.
"מה? זה עומר. אל תגיד לי שלעומר אי אפשר לספר". היא מניחה יד נעימה על כתפי ומושכת את השקית בחזרה אליה בעדינות.
"טוב, בסדר. אבל זהו, לא מספרים יותר לאף אחד!"
"בסדר, בסדר. איזה רגיש..."
עומר מחייך ומנסה לשתות מהקפה הרותח שלו. "אז איפה אתה אמור לפגוש אותה? ולמה בכלל באוניברסיטה?"
"יש לה שיעור במעבדה בקומה שנייה, אני אחכה לה בחוץ. חשבתי לקבוע אצלי בבית, אבל היא לא הסכימה. אמרה שזה מסוכן מדי בשביל שנינו".
"ומה יש בשקית?" הוא מנסה להסתכל פנימה.
"דברים אישיים". אני שולח מבט מצווה אל אורית, שמיד מושכת את השקית אחורה.
"אוקיי, לא צריך... לפחות תגיד מה היא אמורה להחזיר לך".
"סתם דברים שטותיים: טי-שירט גזורה לשינה, דיסק אוסף של משינה, דברים כאלה. תכל"ס, הכי חשוב זה השרוואל הלבן שקניתי בלאוס. אותו אני רוצה בחזרה".
"מה כל כך מיוחד בשרוואל?" עומר מתפלא.
"זה השרוואל שלי ואני רוצה אותו בחזרה!"
"הוא עשוי מבד נעים עם רקמה מיוחדת, שעושים רק באיזה כפר בצפון לאוס, ואין מצב למצוא כאלה בארץ. ובכלל, זה השרוואל שלי ואני רוצה אותו בחזרה!!!"
דממה. עומר ואורית מביטים זה בזו במבט של "או-קיייי, כנראה עוברים עליו ימים קשים".
אנחנו ממשיכים לעבר המדרגות ומולנו מופיעה דנה, שהולכת הישר לעברי ומתעלמת מהאחרים.
"ראיתי את מאיה עכשיו. התבטלה לנו המעבדה והיא מחפשת אותך. חשבתי שנפרדתם".
"באמת נפרדנו, אבל אנחנו צריכים לדבר על משהו".
"על מה? יש סיכוי שתחזרו?"
"לא, סתם עניינים אישיים. לא משהו רציני". אני מנסה להימנע מהבלתי-נמנע.
"הם עושים חילופי שבויים". עומר לא מצליח להתאפק. אני שוב מתעצבן ועומר מיד עונה "מה? גם ככה היא יודעת שקורה משהו ביניכם. עדיף שהיא תדע במה מדובר ולא תחשוב שזה משהו רע".
"טוב..."
דנה קולטת את השקית, "באמת ראיתי אותה עם איזו שקית גדולה מוזרה. היא עדיין למעלה, אם אתה מחפש".
אני לוקח את השקית ומתחיל לעלות במדרגות, לבד, בדרך למעבדה. כשאני מגיע לכניסה אני רואה את מאיה, יושבת לבד וקוראת. היא רואה אותי בפתח ומחייכת חיוך נבוך. אני מחזיר לה חיוך דומה וסוגר את הדלת מאחוריי.
אורית, דנה ועומר, שרק חיכו ששחר ייצא מטווח הראייה, עולים מיד אחריו. הם מגיעים לקומה השנייה בשקט, בדיוק כשהוא נכנס למעבדה וסוגר את הדלת מאחוריו. דנה מציעה שיתקרבו לשמוע מה קורה, אבל אורית אומרת שזה לא לעניין לצותת להם. אחרי עשר דקות של המתנה הם מתחילים לשמוע צעקות ובכי. פה ושם אפשר להבין משפטים כמו "אני לא מאמין לך!" ו"תעזוב אותי במנוחה כבר!", ואחרי כמה דקות נפתחת הדלת ומאיה יוצאת, בוכה. הם מחכים שהיא תעבור ויוצאים מהמחבוא לכיוון המעבדה.
לפני שהם מגיעים, שחר יוצא, רואה אותם ופונה לכיוון הנגדי. "אני רוצה להיות קצת לבד", הוא אומר בקול שבור, ותוך כדי הליכה.
"שמענו צעקות, רק רצינו לדעת מה קרה", קוראת אחריו אורית.
"חילופי שבויים, זה מה שקרה. חילופי שבויים", הוא אומר ונבלע מעבר לפינת המסדרון.
בפח האשפה מאחור נותרת שקית גדולה עם חולצה ירוקה גזורה, דיסק אוסף של משינה - ושרוואל לבן שעליו רקומות אותיות אקזוטיות.
- נפרדנו כך: סיפורי פרידה
לפנייה לכתב/ת 
