במקום לשירותרום - חסוך לאוניברסיטה

אם יבקש מן דהוא לערוך את המחזור השלם של מועדי ישראל, ללא ספק יהיה עליו להקדיש מקום של כבוד לאירוע השנתי שהפך זה מכבר לטקס פולחני של ממש, הלא הוא השירותרום.

כבכל שנה נרתמו גם הפעם בכירי השדרים, הבדרנים, אנשי ההון והפוליטיקאים כדי להאיץ באזרח הקטן לפשפש עמוק בכיסיו ולדלות משם מעות עבור הגוף העשיר והמתוקצב ביותר במדינה, בעודם מכריזים באושר כמעט אקסטאטי על הסכום המצטבר.

כמדי שנה שמענו שוב על דני הנרגש אשר תרם לצה"ל את כספי בר המצווה שלו בהקרבה נוגעת ללב. אותו נער, יש להניח, לא בא בשערי בית הספר כבר קרוב לחודשיים ימים בשל שביתת המורים הגדולה. במהלך תקופה זו הוא רואה מן הסתם את מחנכיו נלחמים בעור שיניהם על תנאי העבודה הבסיסיים ביותר, מקיימים פגישות מיואשות עם שרים ופקידי אוצר, מתראיינים בכלי התקשורת השונים ומפגינים בצמתים ובכיכרות, בעוד הצבא מצליח בהינף יד לגייס מיליוני שקלים בתוך שעות ספורות בלבד.

שאלה זו בעייתית במידה רבה כיוון שהנחת המוצא שבבסיסה היא מוטעית: השירותרום לא מגייס כסף עבור הצבא, אלא הוא מגייס עבורו את הציבור עצמו. כל שקל שנתרם במהלך מבצע זה מאשש את אתוס "צבא העם" במובנו המילולי ביותר ומעצים את היחס הרגשני שחש הציבור כלפי הצבא.

לא בכדי השימוש המופרז בשורש "אהבה" בפי כל הדוברים עלה על גדותיו לאורך שעות שידור השירותרום. מי יודע, ייתכן שבתום שביתת המורים, ידונו בשיעור אזרחות בכיתתו של דני בסכנות הטמונות בגישה אמוציונאלית זו כלפי גוף שהוא כלי כוחני במהותו, גם אם הכרחי, אשר עיסוקו הוא בענייני מלחמה ואלימות.

בינתיים כדאי שמישהו יאמר לדני, כי במקום לתרום את כספו לגוף שבאמת יכול להסתדר היטב גם בלעדיו, מוטב שיחסוך כבר מעכשיו כל פרוטה כדי שיוכל לצלוח בבוא היום את הצמתים בחייו בהם המדינה צפויה להתנער ממנו, כגון האפשרות לרכוש השכלה גבוהה או לחיות את שנות הזהב שלו באופן אנושי ומכובד.

ולכל אותם אנשים שתורמים מתוך כוונה נאצלת באמת להיטיב עם החיילים, ראוי לומר: מה שחיילינו באמת צריכים איננו מבצעי ראווה נוצצים, אלא ציבור ערני וביקורתי שיעמוד על המשמר, ולא יניח למדינאים ומצביאים שיכורי כוח לשלחם למלחמות בלתי אפשריות, ולהעמידם בסכנות בלתי נחוצות. יש להניח כי זה יסייע לחיילינו אפילו יותר מאשר תרומת טוסטר למועדונית מטעם האגודה למען החייל.