שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אנחנו מפספסים את הזוגיות שלנו בגלל טיימינג

    כשאני מנסה לתת לזה צ'אנס ולהיות נחמדה הוא בדיוק בשיא הייאוש, וכשהוא עושה הכל נכון ומחייך ונחמד - אני ממש מדוכאת. פעם הוא הצחיק אותי עד דמעות, היום נשארו רק הדמעות. מתוך הספר החדש "יומן על רומן שהיה"

    אף אחד כבר לא מתקשר אלי. לא כיף לדבר איתי.

     

    אני מנסה לצאת מהדיכאון, מחליטה לעשות משהו בשביל עצמי, לוקחת את הקטנה והולכת סוף סוף להסתפר. אורן הספר סוקר אותי נעלב, בודק אם מישהו אחר טיפל בי בשנה שנעלמתי לו, ואחרי שנייה או שתיים מבין שזה לא הסיפור, מתרצה ומורה לי לשבת. אחר כך הוא מחדש לי את הגוונים שדהו מזמן, מקצר את הקצוות, וקצת לפני הפן האחרון הקטנה מתעוררת, נבהלת מכך שאני רחוקה ורטובה, ומרעישה עולמות. אני מתנצלת, לוקחת אותה על הידיים והולכת הביתה בשיער רטוב.

     

    כשאני מיניקה אותה, אמא מתקשרת. אני מספרת לה שהייתי היום במספרה, ומרגישה קצת מעודדת. אני חייכתי קצת.

     

    אני מתקשרת לסוכנת שלי, מבררת מה קורה ומסכימה לקבוע תאריכים לאודישן. אחר הצהריים אני משחקת עם הבנות, עושה להן אמבטיה, וכש"בייבי אינשטיין" מעסיק אותן, אני מחליפה סוף סוף את הטרנינג בשמלה.

     

    הוא לא שם לב לתסרוקת, לצבע, אפילו לא לשמלה

    בערב, כשהוא מגיע, אני פותחת את הדלת ומחייכת חיוך גדול, אבל מיד רואה כמה הוא עצבני. הוא לא שם לב לתסרוקת, לצבע, אפילו לא לשמלה, והולך ישר לחדר העבודה. אני הולכת אחריו, נותנת נשיקה קלה על הראש, אבל הוא רק ממלמל שצריך לבדוק איזה אימייל.

      

    אחרי שהקטנות נרדמו, אני יוצאת לעשן סיגריה במרפסת ומחכה לו. אני חושבת שאולי הבעיה שלנו היא טיימינג - כשאני מנסה לתת לזה צ'אנס ולהיות נחמדה הוא בדיוק בשיא הייאוש, וכשהוא עושה הכל נכון ומחייך ונחמד - אני ממש מדוכאת. ככה אנחנו מפספסים את הזוגיות שלנו, בגלל טיימינג.

     

    בחצות הוא עדיין ליד המחשב ואני הולכת לישון.


     

    אני לא נושמת, מרגישה מנוצלת, מדוכאת.

     

    פעם הוא הצחיק אותי עד דמעות, היום נשארו רק הדמעות.

     

    פעם היה לנו המון משותף: אהבנו את אותם סרטים, הערצנו את אותם סופרים, ואושו היה הגורו שלנו. ביחד זלזלנו בערוץ 2 ובטלנובלות, ביחד רצינו לשנות את העולם ואפילו האמנו שנצליח, אבל ביחד.

     

    קשה להצביע על הרגע שהכל התחיל להידרדר. אביטל דיקר (צילום: צחי וזאנה)

     

     

    פעם נשבענו שלא נתעורר פתאום, בעוד 20 שנה, הוא עם כרס ומבט קהה וריק בעיניים, אני עם עוד 30 קילו, שני סנטרים ופרצוף מריר. נעבוד על עצמנו שזה לא יקרה לנו, כי אנחנו חזקים יותר מכולם, כי יש לנו האהבה שלנו. ככה האמנו. אנחנו לא נהיה מהזוגות האלה שהחיים שחקו אותם אבל הם ממשיכים איכשהו ביחד, בגלל ההרגל, בגלל הילדים, בגלל הכסף, או כי מזמן הם שכחו למה.

     

    היחד שלנו נתן לנו אנרגיה ענקית. הרגשנו מיוחדים, מאוחדים. הוא היה החבר שלי ואני הייתי החברה שלו, היה לנו אותנו.

     

    כשנולדו הילדות זה רק חיזק את היחד. רצינו אותן, חיכינו להן, למשהו שנוצר מתוך האהבה שלנו. היחד שלנו הכפיל את האהבה אליהן.

     

    אולי אלה הפשרות שהופכות אנשים למרירים

    קשה לי להצביע על הרגע המדויק שבו הכל התחיל להידרדר.

     

    אולי זאת האכזבה, כשגילינו שאנחנו בדיוק כמו כולם, לא באמת משנים את העולם, אלא רק שורדים את החיים.

     

    אולי כי פעם היה לנו את כל הזמן שבעולם, והיום צריך להילחם על כל רגע פנוי, ובסוף יום עמוס במאבקים של שגרה לא נשאר כוח להילחם גם כדי לשמר את הזוגיות.

     

    אולי אלה הפשרות שהופכות אנשים למרירים.

     

    אולי כי אני ויתרתי על הקריירה.

     

    אולי כי הוא ויתר על עקרונות, כי צריך כסף להחזיק את העסק הזה שנקרא משפחה.

     

    אולי כי הוא ציפה שאני אבין את הלחצים שלו, ואני ציפיתי שיבין את העייפות שלי.

     

    אולי כי הוא ציפה שאני אחלוק איתו את הלחץ והתסכול בעבודה, ואני ציפיתי שיחלוק איתי את הקושי להיות שם כל הזמן בשביל מישהו אחר.

     

    אולי הוא היה מתוסכל, כי לא היה לו זמן להיות בבית.

     

    אולי אני הייתי מתוסכלת, כי לא היה לי זמן בחוץ.

     

    אולי כי הוא ויתר על חלקים מעצמו.

     

    אולי כי אני ויתרתי על חלקים מעצמי.

     

    אולי כי אני כעסתי שהוא כבר לא ראה אותי.

     

    אולי כי הוא כעס עלי שכבר לא ראיתי אותו.

     

    לאט לאט נעלמו החיוכים ונמחקו הנושאים המשותפים, ונערמו העלבונות והפגיעות והכעסים. כל אחד התבצר בתסכול ובגעגוע שלו, וכל אחד ירה לכל הכיוונים, עד שבלית ברירה בנינו גדר הפרדה, בברוטאליות, על ציר כואב, בלי תקשורת, בלי משא ומתן, בלי לקחת שבויים. כל אחד נשאר לבד בצד שלו, מלקק את הפצעים ונושם לרווחה על שאין סכנה שרגש כלשהו יצלח את גדר ההפרדה שבלב.


     

    בהחלטה של רגע נתתי לו את אלבום החתונה שלנו. אני לא מוצאת טעם בלחזור ולהתבונן בתמונות של המציאות החלופית שלי ולבכות, כך שעדיף אם המסמך המעציב הזה לא יהיה נגיש לי.

     

    אבל דווקא הלילה הרגשתי פתאום שאני חייבת לראות איך נראינו פעם, כשעוד היינו מאוהבים. מיינתי ערמות ענקיות של תמונות משפחתיות, ובאחת לפנות בוקר שקלתי ברצינות להתקשר אליו ולבקש שיחזיר לי בדחיפות את האלבום, אבל התאפקתי.

     

    נרדמתי בין המון אלבומים וקופסאות נעליים מלאות תמונות שממתינות למיון ולסידור באלבום. בבוקר הילדות התגנבו אלי לחדר וקפצו על המיטה הזוגית. כל התמונות התפזרו על הרצפה.

     

    ואז, דווקא על הרצפה, פתאום מצאתי שתי תמונות חתונה שלא נכנסו לשום אלבום, כי הן מצולמות רע ולא ממש מחמיאות לשנינו. אבל דבר אחד אפשר היה לראות בהן בבירור - פעם היתה בינינו אהבה.

     
    • מתוך הספר החדש "יומן על רומן שהיה" מאת אביטל דיקר (הוצאת ידיעות ספרים)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרוניקה של יחסים
    עטיפת הספר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים