בעיטה מושלמת בחצי כף רגל. סיפורו של טום דמפסי
טום דמפסי נולד ללא כף יד ועם כף רגל ימין מעוותת. אז מה? זה לא מנע ממנו לבעוט את שער השדה הארוך בתולדות ליגת ה-NFL ולהפוך לדמות לחיקוי עבור נכים בכל העולם. "למדתי שאסור לפחד להיכשל, או להתבייש לבקש עזרה", הוא אומר בראיון מיוחד ל-ynet ומצטנע: "אני נולדתי מוגבל, זה כל מה שאני מכיר. זה פחות קשה מחיילי ארה"ב או ישראל, שחוזרים נכים משדה הקרב. הם הגיבורים האמיתיים"
שער שדה הוא כל מה שנדרש כדי לזכות בשלוש נקודות ולנצח, והכל התנהל כמו שצריך: המסירה אחורה לבעיטה ('סנאפ') ותפיסת הכדור והצבתו ('הולד') – הכל הלך חלק. אפילו הרוח שמרה על פרופיל נמוך ולא ממש איימה להסיט את הכדור האליפטי ממסלולו. הכל היה מושלם, למעט שתי בעיות: הראשונה – 63 היארדים האינסופיים שהפרידו בין נקודת הבעיטה לשער. השנייה – דמפסי נולד עם חצי כף רגל ימין. רגלו הבועטת.
"הבעיטה" - דמפסי עושה היסטוריה (באדיבות New Orleans Saints)
היום - יותר מ-37 שנים אחרי, זכורה אותה בעיטה כאירוע מעצב בתולדות ליגת ה-NFL. דמפסי, שנולד גם ללא כף יד ימין, עשה את הלא יאמן ונתן ניצחון 17:19 לסיינטס עם שער שדה בלתי נשכח וקבע שיא ליגה חדש ומדהים - שיפור של שבעה יארדים לשיא הקודם של ברט ריישיצ'ר. שיא זה נותר שריר וקיים עד היום, כשרק ג'ייסון אילם הצליח להשוות אותו ב-1998. ככלל, לאורך ההיסטוריה, רק חמישה קיקרים הצליחו לעבור את סף שישים היארד.
"פוטבול הוא משחק קבוצתי ואתה לא יכול לעשות שום דבר בלי עזרה של חבריך לקבוצה", מסביר דמפסי, היום בן 61 בראיון מיוחד ל-ynet, "לפעמים אתה חושב שתצליח לעשות דברים לבד, אבל זה לא עובד כך. באותו רגע כולם עשו את עבודתם וכל שקיוויתי הוא שאני לא אהיה זה שאקלקל. למזלי, הבעיטה היתה טובה. שניות עברו עד שהכדור נכנס, אבל לי זה נראה כמו נצח. כשהשופטים אישרו את השער כל כך שמחתי. פחות על השיא, יותר על הניצחון. לא היו לנו הרבה כאלה באותה עונה".
ג'ייסון אילם (משמאל). שותף בודד לשיא של דמפסי (איי.פי)
שיאו של דמפסי הוא הישג מדהים, אך גם הוא מתגמד ביחס לרוממות רוחו. ב-11 שנותיו בליגת ה-NFL התובענית, היווה הקיקר מודל לחיקוי להמונים. אתלטים, אוהדים ובעיקר נכים. בדרך בה התגבר על למגבלותיו הפיזיות הקשות מתגלמת רוח הספורט בצורתה היפה וההירואית ביותר. ההצלחות שלו על מגרש הפוטבול במדי הסיינטס, פילדלפיה איגלס, לוס אנג'לס ראמס, יוסטון אוילרס ובאפלו בילס (במדיהם פרש ב-1979), נתנו השראה לרבים. אפילו היום.
"התחלתי לשחק פוטבול כי אהבתי את מה שהספורט הזה הציע לי וזו היתה גם דרך להוכיח את עצמי למרות כל הקשיים", מספר דמפסי בשיחה ממשרדו בחברת 'קוניקה-מינולטה' שבניו אורלינס, "אתה לא הולך לשחק פוטבול כדי להיות דמות לחיקוי, אבל מאז אותה בעיטה ועד היום אני מקבל המוני מכתבים מאנשים שרואים בי מקור להשראה והורים שמבקשים עצה עבור ילדיהם הנכים. לא התכוונתי להיות דמות לחיקוי, אבל אני שמח לעזור".
לא בא ברגל. דמפסי מציג את הרגל הבועטת (באדיבות Pro Football HOF)
דמפסי נולד ב-12 לינואר 1947 במילווקי. לדבריו, את הכוחות הנפשיים יוצאי הדופן פיתח כבר בילדותו בחיק המשפחה. "כמו תמיד, הכל מתחיל מההורים. אבי תמיד אמר לי: 'בן, אתה יכול לעשות כל דבר שאתה רוצה'. כשהייתי מפחד, או מתייאש, הוא היה נוזף בי ודוחף אותי להמשיך. למדתי ממנו שאסור להתבייש לבקש עזרה. אם אתה מוכן לקבל עזרה מהסובבים אותך, אתה תצליח".
- לא היו כאלה שפיקפקו בך וניסו למנוע ממך לשחק פוטבול?
"רוב האנשים שקרובים אליי תמיד תמכו בי. ההורים והחברים. תמיד יהיו כאלו שיפקפקו בך. אני זוכר שהרופאים אמרו לי שלעולם לא אצליח והציעו שלא אסתכן ואשחק פוטבול דווקא. אבל אני האמנתי בעצמי. צריך לאהוב מספיק את מה שאתה עושה ולא לפחד להיכשל. מי שמפחד להיכשל, לא יצליח לעשות דברים. היו הרבה כאבים בדרך, אבל הצלחתי להגשים חלום".
בובי מרטין. שחקן תיכונים ללא גפיים - דמפסי שימש כהשראה (איי.פי)
ואת החלום היומרני הזה, דמפסי הגשים בדרך פתלתלה, קשה ולחלוטין לא צפויה. אחרי שסיים לימודיו בתיכון בסן דייגיטו שבקליפורניה, התקבל למכללה זעירה בשם פלומאר והצטרף לקבוצת הפוטבול שלה. כמה שזה נשמע מוזר, מאמנו העדיף להשתמש בו כשחקן קו התקפה - כזה שאמור להדוף בידיו ובכל איבר אחר בגופו את שחקני ההגנה המסתערים לעברו, בניסיון לחצוץ בינם לבין הקווטרבק שמאחוריו.
זה נשמע לא הגיוני, אבל דמפסי מספר כי דווקא העובדה שאין לו כף יד סייעה לו בתפקיד תובעני זה. "לא פעם השתמשתי בנכות שלי לטובתי כשחקן קו התקפה. למשל, היו מקרים בהם שופטים פסקו נגדי עבירות של אחיזה בלתי חוקית (holding - עבירה אופיינית לשחקני קו התקפה, האוחזים בשחקני הגנה במקום להודפם - א.ב.). כשזה היה קורה, הייתי פונה לשופט ומציג לו את זרועי הימנית. 'איך אני יכול לאחוז, אם אין לי כף יד?' הייתי שואל, והוא היה מוותר לי".
למה עשית הסבה לעמדת הקיקר?
"זה קרה כמעט במקרה. לקיקר שלנו לא היתה לו רגל חזקה דיה. המאמן החליט לבחון כל אחד משחקני הקבוצה ולראות כמה רחוק הוא יכול לבעוט. אני הפתעתי את כולם וגם את עצמי. הצלחתי לבעוט בכדור למרחק אדיר וגם הייתי מדויק. מוזר, כי מעולם לא התנסתי בזה לפני, אבל הייתי מתאים למשימה".
דמפסי היום בהרצאה בבי"ס. נולד בלי יד ימין (באדיבות CCCFCA/COA)
עם תום לימודיו ב-1968, נראה היה כי קריירת הפוטבול של דמפסי עומדת בפני סיום. עם כל הכבוד לפאלומר, אין מדובר במעצמה. משחקיה בליגות המכללות הנמוכות לא היוו אינדיקציה להמשך דרכו של קיקר בעל חצי כף רגל ימין כמקצוען. אבל כפי שהורה לו אביו, דמפסי לא ויתר, לא פחד והאמין בעצמו. תחילה שיגר מכתב לגרין ביי פאקרס, זומן לאימונים אך נדחה על ידי המאמן האגדי וינס לומברדי.
גם בסן דייגו צ'ארג'רס שזימנו אותו חששו לתת הזדמנות לשחקן נכה. אותה הזדמנות נחשקת הגיעה שנה לאחר מכן בניו אורלינס. "המאמן דאז, טום פירס, התייחס אלי כמו לאחד האדם. הוא ראה אותי מצליח יותר מכל הקיקרים האחרים בסגל וצירף אותי. היה לי מזל שנולדתי בארצות הברית. אני לא חושב שמישהו היה נותן לי צ'אנס כשחקן כדורגל באנגליה או צרפת למשל. באמריקה לאף אחד לא אכפת מי אתה ומה אתה, כל עוד אתה מביא את התוצאות".
בדרך כלל, קיקרים ידועים כ"זרים בתוך קבוצתם". בעוד חבריו נאבקים עד כלות ביריביהם על המגרש בהגנה ובהתקפה, הקיקר צופה בהם מצידי המגרש וממתין להזדמנות להשתתף במאמץ הקבוצתי. תפקידו הוא לעלות לשניות ספורות ולנסות לבעוט במדויק שער שדה בסופו של מהלך, כשזה לא הבשיל לטאצ'דאון. ואז...לשוב לספסל. אפשר להבין מדוע שחקני פוטבול אינם תמיד מבינים את התרומה העצומה של הקיקר - במיוחד ברגעי ההכרעה. כמו אז מול דטרויט.
הקיקר אדם וינאטיירי מדגים בעיטה לשער שדה עבור הקולטס (רויטרס)
"חבריי לקבוצה מעולם לא זלזלו בי. למרות נכותי, כולם קיבלו אותי" מספר דמפסי, "אני חושב שהם הבינו עד כמה גדולה התרומה של קיקר טוב. ואני הייתי כזה למרות המוגבלות שלי".
- מה נדרש מקיקר טוב?
"בסופו של דבר הכל בראש. יכולה להיות לך רגל חזקה, אתה יכול להיות מדויק מאוד, אבל זה לא יעזור אם אתה חסר קור רוח וריכוז. פוטבול הוא משחק קבוצתי, גם במצב של בעיטה לשער שדה. זה מהלך שאמור להיות אוטומטי, אבל בסוף הכל תלוי בך. במיוחד ברגע ההכרעה. כשהכי צריכים אותך, אתה צריך לדעת לעמוד בלחץ. אם תתפרק, תפספס, וזה עלול לעלות לקבוצה בהפסד".
- יכול להיות שהמבנה האנטומי של כף הרגל אפילו נתן לך יתרון?
"אני יכול להבטיח לך דבר אחד: לו היה בזה יתרון, הייתי מנצל אותו עד תום. לצערי, זה לא כך. אני יודע שרבים פיקפקו בהישגיי. נשיא דאלאס קאובויס דאז, טקס שראם, אפילו טען שאני שם מתכת בנעל, כדי לשפר את עוצמת הבעיטה. ובכן, לא היה ולא נברא. הנעל שלי אמנם היתה שונה והותאמה לצורת כף הרגל (דמוית הפטיש), אך מעולם לא הושתלה בה מתכת".
הנעל המיוחדת - דמוית הפטיש (באדיבות Pro Football HOF).
את הספקות, המבוכה וחוסר הפירגון בהם נתקל מדי פעם בשיח הציבורי, פגש דמפסי גם על מגרש הדשא עצמו לא פעם. במיוחד בשנותיו הראשונות ב-NFL. "היו מקרים בהם אנשים ניסו לבחון את הקשיחות שלי וניסו לפגוע בי", מספר דמפסי.
"באחד ממשחקיי הראשונים מול וושינגטון, זינק לעברי הליינבקר סם האף, הטיח אותי ארצה ולעג לי. יותר מאוחר גמלתי לו, כשתיקלתי אותו בחוזקה מבלי שהיה מוכן. הוא התלונן אצל השופט, שאמר לו 'עכשיו אתם שווים'. הוא הופתע, אבל הבין את המסר. אני אולי מוגבל, אבל אין לי שום כוונה לוותר, או לתת לו לזלזל בי".
פוטבול הוא משחק אינטנסיבי, לעיתים אלים, אבל דמפסי סירב להיכנע לפחד. המשחק על המגרש, נראה לטענתו הרבה פחות מאיים מאשר מהיציע. "אם אתה מפחד, הסיכוי שלך להיפגע גדל" הוא מסביר, "את החשש הגדול ביותר שלי בפוטבול חשתי דווקא כצופה. בניי שיחקו פוטבול בתיכון ובכל פעם שמישהו תיקל אותם, מצאתי את עצמי רועד מפחד".
ניו אורלינס תחת המים. מחדל של השלטונות (איי.אף.פי)
פחד...אין דבר שדמפסי חווה על המגרש, שישווה למה שעבר עליו במהלך סופת ההוריקן קתרינה. "הייתי בר מזל. השטפון הרס רק את המפלס התחתון בביתי. אני ומשפחתי נמלטנו בזמן, כשחזרנו גילינו שמחצית מביתנו נשטף ונחרב", מספר דמפסי שהצליח מאז לשקם את ביתו וחזר לשגרה בניו אורלינס, שהוא כל כך אוהב.
"זה לא היה קל, אבל צריך לזכור שיש אנשים שאיבדו את חייהם, או אחרים שאין להם לאן לחזור וגרים עכשיו ברחוב. אין מי שמטפל בהם. אני מת על ניו אורלינס, זו עיר מדהימה, אבל היא מנוהלת בידי שלומיאלים. לב הסערה בכלל עבר כמה קילומטרים מזרחית לעיר במיסיסיפי, אבל בגלל הזנחת מערכת הסכרים והמשאבות, כל העיר שקעה תחת המים".
גם בגלל מחדלי השלטונות וגם בגלל אישיותו, מאז שובו העירה, התגייס לטובת פעילויות שונות בקהילה ועוזר לנזקקים. ממש כמו שחקני הסיינטס של היום, אותם הוא מעריך כל כך. "סיפור ההצלחה של הקבוצה אחרי קתרינה נתנה תקווה אמיתית לכולם. אבל מעבר לגאווה שהם נתנו לעיר, אנשים לא יודעים באמת עד כמה השחקנים עצמם תרמו לשיקומה".
"דרו בריז ורג'י בוש הגיעו וחיבקו את הקהילה, והיא אימצה אותם לחיקה. הם תרמו מהונם וזמנם, יזמו קרנות ותוכניות לבנייה מחדש. וכך גם שאר הקבוצה. השחקנים, המאמן שון פייטון וההנהלה - הם עושים עבודה אדירה על המגרש ומחוץ לו".
דרו בריז. עוזר לשפץ בתים בניו אורלינס. איש ציבור (איי.פי)
ודמפסי...גם הוא עושה לא מעט. אבל לצד כל פעילויותיו בקהילה (הוא גם מתנדב בספיישל אולימפיקס ובבית החולים לילדים. "מי שהיה מכיר את הילדים האלה היה מבין. אני לא עושה זאת בשבילם, זה בשבילי" הוא אומר) נראה כי היה זה סיפור ההצלחה המיוחד שלו שתרם את התרומה הגדולה ביותר. נתן השראה לנכים שבינינו. ממש כמו הסיינטס לתושבי ניו אורלינס, נתן להם תקווה. הרי בכל זאת, דמפסי מחזיק עדיין בשער השדה הארוך אי פעם. לא שהוא עצמו מתרגש מזה.
"אני מתענג לפעמים על הזכרונות, אבל אני לא ממש חי אותם" מצטנע דמפסי, "בניי ונכדיי יותר נלהבים מאותה בעיטה. זה נחמד שהותרתי חותמי על הליגה, גיליתי שאפילו בעיר הולדתי רבים מתגאים בי. אבל בכנות, אני פחות מתרגש".
- אבל אתה יכול להבין מדוע רבים כל כך נושאים עיניים אליך?
"אני שמח שאני יכול לעזור, אבל באמת...אני נולדתי נכה. זה כל מה שאי פעם הכרתי. לא ידעתי מעולם איך זה להיות מושלם. זה לא קשה כמו המקרים של אלה שנולדו בריאים ושלמים ונאלצו להתמודד עם נכויות בעקבות תאונות או מלחמות. חיילי צבא ארה"ב המשרתים בעיראק או אפגניסטן, או החיילים שלכם בישראל, שנפצעו בשדה הקרב וצריכים להתחיל חיים חדשים, אחרי שאיבדו יד או רגל. אלו הם הגיבורים האמיתיים, לא אני".
