שתף קטע נבחר

צילום: דנה קופל

"אני מודה - לפעמים, גם פסיכולוגים אומרים שטויות"

כן, גם אנחנו הפסיכולוגים יכולים לטעות ובעיקר להטעות. קחו למשל את התפיסה בעבר שאסרה על הורים לחבק וללטף יותר מדי, או הקביעה שאופי נוח או קשה של תינוק לא ניתן לשינוי. קבלו שלוש עצות שווא פסיכולוגיות

פעם, לא ממש מזמן, גם ההומוסקסואליות נחשבה למחלת נפש. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, פסיכולוגים אמריקאים נפוחי חשיבות עצמית ניסו לשכנע את הציבור הרחב (והצליחו!) שבן אנוש הבוחר לבלות את עמל יומו ואת תענוגות לילותיו בקרב בן אנוש נוסף בעל אותו איבר מין, הוא דפוק מבחינה קלינית. עשרות שנים חלפו מאז, והארון שממנו החלו לצאת בשמחה נהרות של הומואים, הפך אט אט לארון הקבורה של אותה תפיסה מגא-דבילית.

 

ומה הקשר של זה לערוץ העוסק בהורים ובעולליהם? קשר עקרוני כבד ועמוק, יקיריי. אתם מבינים, אחד המאפיינים המעצבנים של מקצוע הפסיכולוגיה, הוא שלעיתים רבות, אולי רבות מדי, הידע אינו נחלתו הבלעדית של המומחה, והבורות אינה קניינו הפרטי של ההדיוט. לא אחת שמעתי ידידים, סטודנטים ומכרים, שלא התקרבו מימיהם לספר פסיכולוגיה סטנדרטי, נותנים לי עצות וטיפים עתירי עומק ותבונת אדם ומנתחים מצבים ואנשים בצורה שמכניסה אותי אל הכיס הקטנטן. לחילופין, צפיתי במלומדים במדעי הנפש מתעקשים על הסברים ותיאוריות שהקשר שלהם למציאות אנושית יומיומית רופף אף יותר מהקשר שקיים בין העולל שלי לנימוסי שולחן סבירים.

 

ואין לך תחום שבו מפגני היוהרה המקצועית כל כך הרסניים כמו הפסיכולוגיה ההתפתחותית. הורים צעירים וחרדים ישתו בצמא הסברים עתירי מונחים מקצועיים, כל אימת שהזאטוט שלהם עושה משהו שחורג מגבולות ההיגיון המיידי. למה הוא מסתובב שעות סביב הכיסא? למה היא אוהבת לאכול רק דברים שנפלו לרצפה? ולמה ריבונו של עולם, הוא לובש עכשיו את השמלה של אמא ושר את YMCA של "אנשי הכפר"?

 

התרווחו במושב ואקח אתכם לזמנים אפלים, עת דינוזאורים שאגו תיאוריות מופרכות, ילדים נלקחו מאמהותיהם ונמנע מהם חיבוק, והספקנות המדעית והשכל הישר לקחו חופשת מחלה. הקריאה אינה מומלצת לבני 18 ומטה או לרווקים.

 

שטות היסטורית מס' 1: "אין מה לעשות, יש לו אופי קשה"

"אופי" הוא אחד המושגים הבעייתיים ביותר להגדרה בפסיכולוגיה, ואופי של ילד הוא מושג קשה עוד יותר. כל הורה בן יומו מבין שתינוקות וילדים הם טיפוסים שונים זה מזה, וההסתגלות של תינוק אחד אל סביבת חייו ומשפחתו שונה מזו של ידידו הקטון. אמהות ואבות חיו שנים בתחושה שמאמציהם הכנים ואהבתם הם המשפיעים על תפקודו הרגשי של הילד, עד שבאו חוקרים ותקעו להם בפנים את המושג "טמפרמנט". טמפרמנט פירושו אוסף ראשוני ותורשתי של כמה מאפייני התנהגות בסיסיים: רמת הפעילות של התינוק, רגישותו למגע, רמת הבכי שלו וכו'. באופן מסורתי, הטמפרמנט נתפס כתשתית הבטון והמלט של האישיות שלנו. חסידי הגישה דבקו בתפיסה שלפיה הגורם העיקרי הקובע את טיב היחסים בין הורה לילד אינו תלוי כלל בהורה, אלא באותו גזר דין גנטי - הטמפרמנט. משוואה פשטנית התנוססה לה על דגלם: אם המתוק הקטן בא לעולם עם טמפרמנט נוח, יהיו ימיכם דבש ולילותיכם סוכר. איתרע מזלכם והדרדק ניחן במזג קשה - צפו לחיים עתירי פיצוץ, ועדיף שתשקלו אימוץ.


ילדים שונים באופי פשוט דורשים טיפול שונה (צילום: סי.די. בנק)

 

עד שהגיעה הפיה הטובה מן האגדות, גישת ההתקשרות של ג'ון בולבי ותלמידתו מרי איינסוורת', שהוכיחה בצורה מחקרית את מה שהורים טובים ידעו מזה עידן ועידנים: הסתגלותו של הילד תלויה בעיקר בטיב הקשר שנוצר בינו לבין ההורה. הורה טוב הוא פשוט הורה שיודע להתאים את התנהגותו לטמפרמנט של הילד. יש לך ילד סוער? הנף אותו בידיך, גלגל על השטיח והשתובב איתו בסבבה. ילדך שקט - ערסל אותו בזרועותיך וקרא לו סיפור מתוק ורגוע. גם כך וגם כך יפתח ילדך התקשרות בטוחה ואוהבת, כי יש מולו הורה מלא תבונה וריק מנבואות זעם גנטיות, שיודע אמת חיים פשוטה - ילדים שונים פשוט דורשים טיפול שונה.

 

שטות היסטורית מס' 2 – "לחבק ילדים? מה פתאום!"

"לעולם אין להושיב ילדים על הברכיים. אין לחבקם או לנשקם. אם אין ברירה, העניקו להם נשיקה בודדת על המצח, כשהם שוכבים לישון, ליחצו ידיים בבוקר וטיפחו להם על הכתף אם הם מצליחים במטלה קשה במיוחד. נסו זאת. תוך שבועיים תגלו כיצד אפשר להיות אובייקטיביים לחלוטין עם ילדיכם, ועדיין לשמור על טוב לב. כשתבחנו את הצורה הסנטימנטלית שבה התנהגתם בעבר, בוודאי תחושו בושה גדולה".

 

הורה יקר, האם עיינת היטב בפסקה דלעיל? סבורני שאחת משתי תגובות טבעיות גואה בך. או שתעדכן את חבריך שמצאת מועמד רציני לתואר "מלך האידיוטים לשנת 2007", או שתחפוץ לפגוש את הדובר בפינת רחוב חשוכה ולהפגיש את עקביך עם ישבנו. אל תטרח. הוא כבר נפטר ב-1958, בארצות הברית. שמו היה ג'ון ווטסון .

 

החדשות הרעות הן שג'ון ווטסון עמד בראש הזרם המחקרי המוביל בפסיכולוגיה בין השנים 1920-1960: הביהביוריזם . גישה זו ביטלה לחלוטין את קיומה של הנפש האנושית, וטענה בלהט שהאדם מתפקד בעולם כבובה המושפעת אך ורק מגירויים חיצוניים, ואין טעם להשקיע דקת אנרגיה בחקר רגשותיו, מחשבותיו וזיכרונותיו. מוטב להתמקד אך ורק בהתנהגותו החיצונית. אם נראה לכם שווטסון החביב התייחס לבני האנוש באופן חייתי קמעה, אתם צודקים בהחלט. עיקר תובנותיו על התנהגותנו הגיעו ממחקרים שנערכו בחולדות, ביונים, בכלבים ובעכברים. הדבר לא נבע מבעיות תקציב חלילה, אלא מאמונתו שאותם עקרונות פעולה רלבנטיים גם לממשיכיהם הגנטיים של אדם וחווה, וגם לצאצאיו הלבנבנים של מיקי מאוס.


רק היום מבינים כמה חשוב לחבק (צילום: אינדקס open)

 

החדשות הרעות יותר הן שמיליוני אנשים בארצות הברית לקחו ללב ולריאות את דבריו של ווטסון, והטילו על ראש עולליהם את אותם עקרונות הרסניים של גידול ילדים. למרות שהביהביוריזם עלה על כמה הכללות מבריקות אודות ההתנהגות האנושית, אט אט הוא נדחק ממרכז הבמה הפסיכולוגית על ידי תפיסות מתקדמות יותר, שהפנימו את מה שכל אם ואב יודעים: גם אם אינך רואה אותם בעין, רגשותיו ומחשבותיו של הילד (או של האדם באופן כללי) הינם גורמים מכריעים בקביעת התנהגותו, והתעלמות מהם היא לא רק מפגן שחצנות אקדמי, אלא גם דוגמה למחקר מדעי גרוע.

 

והשטות הנוראה מכולן: הילד הזה אוטיסט בגלל אמא שלו

 

שמעתם על הספר "המבצר הריק"? לא שמעתם? טוב מאוד. מי ייתן ויימחק מדפי ההיסטוריה. שמרתי לסוף את השטות הכי טובה (כלומר הכי רעה). כשהטמטום מתגבר למימדי רוע - אנשים נפגעים.

 

הסיפור ההיסטורי הזה מתחיל דווקא במחקר חשוב ורב ערך של פסיכולוג בשם ספיץ שבדק ילדים יתומים שגדלו במוסדות ברומניה. למרות שמבחינה פיזית והיגיינית הטיפול בהם היה ללא דופי, לא היתה להם דמות מטפלת קבועה, הצוות לא גילה כלפיהם חום ואהבה, וסביבתם היתה נעדרת גירויים חזותיים. התוצאה - בעיות התפתחות חריפות ביותר אצל ילדים רבים. ההמלצות של ספיץ היו ברורות: ליצור קבוצות קבועות של כמה ילדים על מטפלת אחת, "לחמם" את האינטראקציה מבחינה רגשית ולהעלות את מפלס הגירויים בעולמם של הזאטוטים. התוצאות טסו במהירות לכיוון הוורוד.

 

ואז הגיע ברונו בטלהיים , פסיכואנליטיקן בעל שם ומניות בעולם האקדמי והחוץ אקדמי. הוא עיין בממצאים של עולם האוטיזם . הסתכל לצד ימין, ראה שיש ילדים אוטיסטים בעולם, הסתכל לצד שמאל, ראה שיש להם אמהות, ובליל סערה אחד הגה את המחשבה המוטרפת הבאה: אם הזנחה רגשית יצרה כאלו תקלות התפתחותיות ביתומים הרומניים, אין ספק שהזנחה רגשית אחראית לאוטיזם בעולמנו, ועל מי נדביק את כתר האשמה באותה הזנחה פושעת? כמובן שעל הקורבן החביב על פסיכו-אנליטיקאים מימים ימימה - האם!. כך יצאה לדרך תיאוריית האם הקרה כגורמת לאוטיזם, תיאוריה שהונצחה לדיראון עולם בספרו "המבצר הריק"(1967).

 

בטלהיים הצליח אף לשכנע רשויות להפריד אוטיסטים מסוימים מאמהותיהם. הוא אף גרם לכך שהם יגורו בסביבת טיפול שיצר, האמורה לתקן את כל אותן אבעבועות התפתחותיות שגרמו אותן מכשפות בדמות אם. לא זו בלבד שאותן אמהות אומללות חוו משבר עמוק כשנוכחו שילדן ילד חריג הוא, כעת נשרפה נפשן תחת להבות האשמה של בטלהיים היהיר.

 

וכל הדברים הללו, קרו באמת, כאן בארץ.

 

אז בואו נלחש את מנטרת ההגנה יחדיו: מומחים יכולים לייעץ, לסייע, לכוון ולהדריך, אבל בסופו של יום, איש לא מכיר את הילד שלכם טוב מכם. קחו את האחריות והמעמד בשתי ידיים, ואל תרשו לאף אחד להלביש על הקטנטן שלכם כותרות דביקות, בלי שבדקתם אותן בשבע עיניים.

 

 

  • גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פעם היה אסור לנשק
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים