אפשר לבחור לא להתאהב. לפעמים זה מצליח
יכול להיות שזה פשוט ממה שחשבנו? יכול להיות שאנחנו מסוגלים לבחור במי להתאהב ובמי לא, האם אפשר להדליק ולכבות רגשות? האם כל אלו שנשארו אצלנו במחשבות כמו סיפור בלתי פתור, ובפנטזיה חיים איתנו בעושר ואושר עד עצם היום הזה, הם מי שאנחנו בוחרים שלא לתת להם ללכת?
כבר ברגע בראשון שרואים אותו מבינים, עסקינן בבחור שדי במבט אחד כדי להרגיש מתרגשת לידו. כשחושבים על זה, אולי כלל לא היתה לי ברירה, היה זה זמן להחלטות קשות, ולא הרשיתי לעצמי להסתבך כמו עוד עכברה מובכת במבוך של בלבול. אותו תסריט ידוע מראש, כרוניקה של סיפור אהבה שנועד לכישלון, משהו בדומה לרומן המומצא שלי עם המרצה. על המרצה אגב נדלקתי, אבל על הבחור - לא. עבר הזמן ואז גם הכרתי אותו, בקלות יכולתי להתאהב בו, אבל הצלחתי שלא. נחסם בי כל רגש רומנטי, יש דברים שלא עושים. בלי משים ובטבעיות תמוהה, קבעתי לי חוק - "ללי, לא מתאהבים!" זה עבד, מי היה מאמין, אני כנראה די טובה בחוקים.
אפשר להאשים אותי בשכנוע עצמי, גם אני לא בטוחה איך זה בדיוק קרה, אבל הסימנים מדברים בעד עצמם. בדקתי אחד לאחד: אין לי פרפרים כשהוא עובר ליד, אבל בקלות יכלו להיות לי. אני לא מסמיקה עד כלות כשמביטה לו בעיניים, אבל בקלות יכולתי. אני לא עושה את כל הדברים הקטנים שעושים כשמתאהבים, כמו לחשוב עליו עד אין קץ, לבדוק מה אומרים על זה הכוכבים והאם השמות שלנו מתאימים בתיאוריות של נומרולוגיה או סתם לפי הצליל על השלט של הדלת בדירה השכורה. יש דברים שלא עושים. לא קניתי, כמאמר עברי, את הדיסק שהוא אהב נורא, עיינו ערך "דברים שעושים בדרך-כלל בשמה של התאהבות טיפשה", וגם חיוכים מטופשים בהחלט אין לי, אם כי קצת חבל; אם יש משהו חביב בהתאהבות זה החיוך שנמרח לך רחב מדי על פרצוף קטן.
נדמה שבחרתי לא להתאהב בו מכל הסיבות "הנכונות". בהנחה שיש ליגות, אנחנו לא באותה ליגה, הוא צריך את הבחורה הכי אקזוטית, דקה ובניחוח פריזאי. אני מדי פשוטה, ולכל היותר מדיפה ניחוח מוגבר של קפאין. אנחנו לא באותה ליגה, ואנחנו מתראים על בסיס יומיומי כמעט. דברים שלא עושים. לא מתאהבים בידידים. ואז מוניקה התאהבה בצ'נדלר.
שמתי לב שאני צועדת לעבר השקיעה רק במחשבותיי
אבוי לתקווה המתעתעת בעקבות צפייה בסדרות אמריקניות ובסרטי ג'וליה רוברטס ויו גרנט. החיים זה לא סרט, הבנתי כששמתי לב איך אני צועדת לעבר השקיעה רק במחשבותיי, וגם שם נמצאת בגפי, שלא נדע. וכך, בצעד אמיץ, שלא לומר הכרחי, אימצתי לי תיאוריה של מציאות: אני לא מוניקה, למרות קווי דמיון כללים בכל מה שנוגע לדחף כפייתי לנקות מדפים נקיים, והוא לא צ'נדלר, יותר בכיוון של גרסה משופרת של מיסטר ביג. בחורות נשבות בקסמיו. אילו הייתי בוחרת אחרת, זה כנראה היה נגמר בערימת טישיו ורודים, כה אומרת בחורה אופטימית.
בצלילות של בדיעבד אני מהרהרת בכוחה של מחשבה. הוא הרי הבחור המושלם, הכי מושלם שרק אפשר לבקש. אז איך זה קרה שעם מעט מודעות הצלחתי להימנע ממלכודת ההתאהבות האולטימטיבית? תעלומה אמיתית.
זה באמת לא הם אלא אנחנו, קבוצת המסרבים להרפות
יכול להיות שזה פשוט ממה שחשבנו? יכול להיות שאנחנו מסוגלים לבחור במי להתאהב ובמי לא, האם אפשר להדליק ולכבות רגשות? האם כל אלו שנשארו אצלנו במחשבות כמו סיפור בלתי פתור, ובפנטזיה חיים איתנו בעושר ואושר עד עצם היום הזה, הם מי שאנחנו בוחרים שלא לתת להם ללכת? ככה זה, בחרנו לסבול, להשתכשך במי הדמעות המלוחות של עצמנו ולמצוא תירוצים הולמים לערבים של שתייה ללא מעצורים או זלילת גלידה מול שידורים חוזרים של סדרת נעורים. האם יכולנו בהחלטה של רגע לסלק מחיינו את אלו שרק לשמע גוף אחר נושא את שמם נפערת בבטננו תיבת פנדורה? נראה שזה באמת לא הם, אלו אנחנו - קבוצת המסרבים להרפות. מזוכיזם בהתהוות.
באותה מידה אולי אפשר לדחות רגשות בשבריר שנייה, אותה השנייה בה אנחנו מבחינים במושא ההערצה ויודעים שבו לא נצליח לגעת, אז מוטב להתרחק מלכתחילה? מודה, אם לא הייתי מפוכחת, הייתי טועה לחשוב שאני תבוסתנית קטנה, אותה עכברה שחששתי להיות בהתחלה. בינתיים, מבטיחה לעצמי שלא שבאמת זנחתי את גישת ה"ננסה, לכל היותר נבכה אחר כך, או לפחות נשתה עד כלות, ועדיף מרלו, אם לא אכפת לכם". למען האמת, אני בטוחה שהגישה הזו נכונה למצבים שבהם עינייך המשוחות במסקרה כחולה צדות את עיניו של בחור עלום שם בפאב, מיד אחרי הזרקת יין לדם. לעומת זאת, אני מניחה שזו גישה די גרועה למצבים בהם הבחור הוא לא מסוג הציידים שיצוד דווקא אותך, זו שהוא רואה יומיום מפוכחת. כן, מפוכחת, אולי בדיוק כך.
התוכנית מכל מקום מוצלחת, אני מעריכה את הבחור מרחוק ומודיעה ליקום, נניח פעם ביום: "כזה בחור אני רוצה. אותו מפרט מדויק, השילוש הקדוש של רגש, שכל ולוּק. תרשום תרשום". מבטיחה לעצמי, תוך אימוץ גישה רוחניקית שגורה, שעכשיו, כשאני כל כך ממוקדת, היקום לא יכול להתבלבל לי. כזה הוא כוחה של אמונה, ואולי, אם תרצו, כוחו של שכנוע עצמי.
לפנייה לכתב/ת 
