פרידה: אני רוצה שהוא יילחם עלינו
אני רוצה שהוא יתחנן שנחזור, שיציע לדבר על זה. במקום זה הוא אומר לי שחזי נשאר אצלו ושאני יכול לקבל את הוויטרינה. את הוויטרינה הדפוקה הוא יודע טוב מאוד לאיפה לדחוף. ואת החברים שלנו איך נחלק? את כל הזכרונות של הביחד, את הסופ"ש באילת, את הלילה הראשון שאמרת שאתה מאוהב?
פרידה זה דבר מלוכלך. מה זה מלוכלך, הפה של ג'קי כבר נקי יותר. אף אחד לא אמר שהולך להיות פה שמח, אבל פאק איט, אז מה?! לא נעים אז לא נפרדים? זכותי שלא לאהוב מישהו יותר! ואת הבן זונה הזה ממש קל לשנוא בזמן האחרון.
מה אחרים? איזה אחרים בראש שלה? היא בכלל יודעת על הדייטים שהיו לפני ג'ורג'? ומה פתאום היא מגינה על ג'ורג', את הבגידות הקטנות שלו פה ושם, את הלילות שאני בכיתי בחדר לבד בגלל הצבא כשהוא ראה את הסדרה המזופתת שלו בסלון בקולי קולות, את זה היא יודעת? אני שותה את התה כמעט בשלוק אחד ולא נרגע.
המים בשירותים כחולים, יש וילון בחלון הקטן, שמפו אחד וסבון נוזלי. שתי מברשות שיניים, האדומה שלי ושלו הכחולה. מגבת אחת והרבה ג'ל לשיער במדף הקטן. נשאר לי פחות משבוע בדירה, ואני חולף על פניו במטבח, נזהר לא להחליף מבט ומתעב כל רגע. אני סתם יושב בשירותים ואני יודע שאני לא בוכה, לא בגלל השיט הזה, הוא בטח לא שווה את זה, אבל יש פה דמעות, והן יורדות על הלחיים שלי, וכל הדיכאון הזה ממש לא מתאים לי עכשיו.
כל הדרך להורים עם האוזניות, הולך וחושב על הזוועה הזו שהולכת לקרות כל רגע. אבל בבית הכל כרגיל, אבא עושה כלים, אמא עוזרת למור עם השיעורים, ואני נמרח מול הטלוויזיה ונותן למוח שלי להירקב לרגע, רק עוד שנייה. בערב, ארוחת שישי, אני לא מצליח להפסיק לאכול, אוכל כאילו זה יגרום לי להרגיש מלא עוד הפעם. אבל יש בי בור מגעיל, ואני לא מצליח לסתום אותו.
ספירת מלאי: צלחת אורז אחת ענקית ובצד המון מרק לימונים פרסי להרטיב את הגרון. איזה מאה סוגי סלטים (לא נחשב, סלטים הם קלוריות שמתנדפות ברגע שמעכלים אותן, לא?) ושלוש פרוסות של עוגת השמרים של אמא עם הסוד שלה (אני חושד שמדובר פשוט באבקת שוקולית!).
אני יושב ומנסה להתעמק במוסף כמה שיותר, ואמא, שישבה מולי וקראה בדפים של פרשת השבוע שאבא מביא מבית הכנסת, קמה למטבח ושואלת אם אני הולך אחר כך לג'ורג'.
"לא, אני לא הולך אליו", אני אומר וחושב אם יכול להיות שכבר עכשיו הוא מביא למיטה שלנו מישהו אחר. אמא מסדרת משהו על הפלטה ומפציצה "אתם כבר לא חברים?"
איך היא עושה את זה, אלוהים ישמור, אני לא הסגרתי כלום! "לא, אנחנו כבר לא. אני וג'ורג' זה לשעבר עכשיו, והוא יכול לקפוץ לי".
"לא יפה, הוא כל כך חמוד, אולי תלך ותביא לו קצת מהחמין מחר בבוקר. ג'ורג' היה טוב אליך, אתה יודע, לא כמו האחרים..."
הטור הקודם:
אני מנסה לבשל ארוחה לרקטומית ונעלול
משה גבאי
יום שישי בבאר שבע, עוד לא שמונה וכבר נהיה חם להישאר מתחת לשמיכה. אני מביא את העיתון מאחורי הדלת, מכין לי קפה עם הכי הרבה רעש, אולי ג'ורג' יתעורר ויציע לי טרמפ. אבל הוא רק שינה תנוחה, המניאק, ואני נשארתי עם קפה בלי חלב ועם כותרות העיתון. ועוד יש לנו אורחים
אבא עכשיו בא ושם לי ביד תהילים ואומר שסוף סוף הגיע הזמן בשבילי לחזור בתשובה, שהוא חיכה לזה כבר הרבה זמן, ומחר אני אעלה לתורה על חשבונו ועוד אגיד ברכת הגומל. על חשבונו, יופי, כאילו הייתי מוכן לשלם בשביל לעמוד ליד אפרג'ן המזיע הזה שקורע את עור התוף שלי בסלסול של כל אות מחורבנת. לא רוצה, לא בא לי טוב עכשיו כל המשפחתיות הזו שנחלצת לעזרתי. חוץ מזה אברם הערס השווה, שרק בגללו הייתי בא לשם, גם הוא כבר התחתן לפני איזה חצי שנה לאיזו מלעונה פרחית שפעם עוד ניסו לשדך לי.
נישקתי אותו בסוף הערב בשתי הגומות שלו וגם במצח
הוא אמר שאיתו יהיה לי רק טוב (ציור: רפי פרץ)
"את הירח הזה הזמנתי לכבודך", הוא חייך אלי כמו אידיוט בפגישה הראשונה, ואני כבר ידעתי שהלילה אני אישן עם הראש על החזה הרחב שלו, נישקתי אותו בסוף הערב בשתי הגומות שלו וגם במצח, והוא אמר שאיתו יהיה לי רק טוב. בתחת שלי.
הוא לקח את הפרידה טוב כל כך, שנראה שרק חיכה לתירוץ. נאלח שכמוהו. אני רוצה שהוא יילחם עלינו, אני רוצה שהוא יתחנן שנחזור, שיציע לדבר על זה. במקום זה הוא אומר לי שחזי נשאר אצלו ושאני יכול לקבל את הוויטרינה. הוויטרינה, מקסים, את הוויטרינה הדפוקה הוא יודע טוב מאוד לאיפה הוא יכול לדחוף. ואת החברים שלנו איך נחלק, איך? את כל הזכרונות של הביחד, את הסופ"ש באילת, את הלילה הראשון שאמרת שאתה מאוהב בי, נשאר שותפים רק באלה? והוא יפה המניאק, הבוקר שוב הבטתי בו ישן בספה ולא האמנתי שזה נגמר.
אמא הביאה לי כוס תה נוספת וקירבה אלי את המגש של העוגה. "ממילא יותר טוב ככה", לוחשת כאילו אמרה משהו גס. "גם ככה מגיע לך משהו טוב יותר מהדרעק הזה. מחר תלך לגן ותמצא מישהו חדש, בסדר?"
אני אנצח, אני אהיה יותר מאושר ממנו
טוקבק כדורבנות:
כי למה להסתכל בעיניים ולראות את האשמה? / עוברת אורח
כי זה כל כך קל להם למצוא זיון חדש, כזה שעדיין אין לו את המבט העצוב בעיניים שמזכיר להם את הפעמים שהם לא היו בסדר.
גם אני רציתי שהוא יילחם עלי, עלינו. רציתי שהוא ייתן לי עוד הזדמנות - למרות שעד היום אני לא מבינה מה עשיתי שהיה כל כך נורא - כמו שאני נתתי לו כל כך הרבה הזדמנויות לתקן בכל הפעמים שהוא פגע והכאיב והשפיל.
אבל למה להתעסק עם הרגשות הדביקים של מישהי שאהבה אותך, למה להסתכל לה בעיניים ולראות את ההאשמה, את המניאק שאתה יוצא, כשזה הרבה יותר קל ללכת למצוא מישהי חדשה שעדיין לא פגעת בה ואתה לא צריך להתאמץ כדי לתקן ולהחזיר את האמון?
הלוואי שיכולתי להיות כמוך ולהגיד שמחר יהיה יום חדש. אבל הלילה המגעיל שלפני כבר נמשך אצלי שנה שלמה. אני כל כך מקנאה בכם - הגברים - כי נראה לי שזה הרבה יותר קל לכם לנתק את עצמכם ולהמשיך הלאה לזיון הבא או לאהבה הבאה.
ואני מתכווץ לי בספה ויודע שהם לעולם לא יבינו ושממילא חצות כבר עבר, ככה שיש לי רק עוד יום אחד וזהו. ביום ראשון אני אורז את עצמי ואת מה שנשאר ממני והולך מפה, לא משנה לאיפה. אני אנצח, אני אהיה יותר מאושר ממנו.
מחר אני אקום לבוקר חדש, ואני אתחיל מחדש. אני אתרחץ מוקדם ואני אתלבש יפה ואני אשים בושם ואסתרק עם מסרק, אני אלך ואמצא דירה רחוק מכאן, מקום משלי, אני אלך למשרד כוח אדם ואני אצור דברים ואעזור לאנשים ואני אחזור משם ישר לחדר כושר ואני ארזה ואני אעשה לייזר ואני אתייחס טוב לחתול שיהיה לי ואצא עם החברים החדשים שאכיר ואני אפרח לגמרי וכולם ירצו אותי ויהיה לי טוב.
אבל כל זה ממחר. הלילה רק התחיל, ואני כבר יודע שהוא הולך להיות אכזר כתמיד. אני לוקח את הכותרת, לוקח ביד עוד פרוסה אחת של עוגה והולך בשקט לחדר שלי.
האימייל של משה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
