סיום השביתה - הגירסה ההורית
ילדים אפופי שינה ובטלה, ערעור טוטאלי של סדר היום ושעות נוספות מול הטלוויזיה עוררו את זעמם של הורים רבים במהלך השביתה הארוכה שהסתיימה היום, וגם את כעסה של לימור סימקין. לאחר כמה שיחות עם חברותיה המורות, היא עברה לצד שלהן. עכשיו הזמן להסתכל לאחור, ולהחליט - היה שווה?
נכון, הוא לא אשם שהמורים בחרו לעמוד על שלהם כל כך הרבה ימים (קריאת אגב למורים: אני מקווה שיהיה לכם מה לשקם. הילדים הלכו ואיבדו את האיי קיו שלהם בקצב כה מסחרר. כן, אני מאמינה שאיי קיו זה דבר נזיל).
אני גם לא מאשימה את הבן שלי, כי הוא עבר תהליך שהמבוגרים חווים בעצמם. כמה עסוקים פחות שנהיה, כך האנרגיות שלנו נחלשות ואוזלות. זו דרכו של עולם.
דרך העיניים של ההורים
שוו בדמיונכם: ילד מתעורר בשעת צהריים מאוחרת עייף מאוד. עליו להצטנף במיטתו עוד כשעתיים כדי להתחיל להקיץ לעולם. מבט חטוף של שבריר שנייה בפניו הטרוטות, מעיד על כך שיום זה לא יהיה שונה מקודמו. הוא לא יקום בשיא המרץ לסדר את חדרו. הוא לא, שהשם ישמור, יצחצח שיניו, שהרי זו פעילות שעלולה להעיר אותו באופן סופי. הוא ישאל בנימוס אם יש משהו לאכול, וכשיבין שאין, ידדה במדרגות ויסניף קורנפלקס איכותי במיטתו שידעה ימים מאווררים מאלה.
ועתה, ימתין בסבלנות אין קץ לשובה של אחותו מהגן, שהרי כאן כבר יש אקשן. הוא אוגר את הצ'פחות הידועות שלו לבוא הננסית. יש למה לחכות. לו"ז צפוץ.
אה, שכחתי. מדי פעם הוא פקד את בית ספרו לשעת מתמטיקה ייחודית ומהפנטת ממנה הוא שב הרוס ומלא אימה, היישר אל חיקה החמים של בת זוגו הנחשקת – הטלוויזיה.
לפעמים התקיימו אימוני כדורגל. לא ברור אם הוא בועט בכדור או שמא הכדור בועט בו, כי בינה רבה לא צומחת מהסיפור הזה, אבל אני די שמחה כי לאימונים הוא נוסע באוטובוסים – פעולה עממית שמחברת לסוג של מציאות, וזה הרי מצרך נדיר בימים של שביתה.
דרך העיניים של המורים
שתיים מחברותיי הטובות מורות בתיכון. למרות הכנסתן הגוועת והולכת, הן צידדו בשביתה הזו בנחרצות לכל אורכה. כששלפתי ציפורניי מעולמי הצר והאנוכי, זה הממאן להשלים עם ילד משועמם עד מוות, התאמצתי להקשיב להן. הן פרשו בפניי את משנתן האידיאולוגית במונולוג נחוש ומשכנע שהותיר אותי בגובה דשא.
שתיהן מהזן ההולך וכלה שמאמין באמת ובתמים שהכל מתחיל ונגמר בתשתית החינוכית. שתיהן חרוצות כל כך, נבונות, סבלניות עד כאב, לומדות עוד ועוד.
ניסיתם פעם לעמוד שעה אחר שעה מול 40 טיפוסים שונים ומגוונים שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא זו הניצבת מולם? ואם ניסיתם – שרדתם? ואם שרדתם - לא תבקשו תגמול מספק? לא תבקשו כיתות קטנות יותר?
לא קל לעמוד מול תלמידים שלא מעוניינים להיות שם (צילום: liquidlibrary)
פרט חשוב שלא ציינתי – גם להן ילדים שהיו בשביתה. גם הן צפו בעיניים כלות בדשדוש הפרחים המוצלחים שלהם, ואולי תוך כדי המבט הזה הרגישו כמוני.
במחשבה שנייה
בואו נעשה אמת עם עצמנו: מה באמת הפריע לנו? ששירותי השמרטפות היומית לא פעלו זמנית? אולי שהוטלה עלינו משימה נוספת למצוא דרכים יצירתיות להפעלת עוללינו? כי הרי ללמוד ולהשלים פערים נקודתיים הם יספיקו וישלימו. הרי כבר מחר (ואולי כבר היום) הם שוב יתגעגעו לימי הזוהר.
בתום כתיבת שורות אלה אני מבינה עד כמה צדקו המורים! דווקא לאחר שפלטתי את תסכוליי הפרטיים על הנייר, אני שולחת תמיכתי הבלתי מסוייגת לאנשים האלה שנלחמו קרב הגון וצודק, מלחמה שתעזור גם לנו להיות הורים טובים יותר. אני תומכת באנשים שמחנכים את דור העתיד, שבסך הכל דרשו שכר לעמלם הרב, לטרחתם הרבה ומעט כבוד שהרוויחו בכבוד. כן, היה שווה. גם לי.
לימור סימקין היא אמא לשלושה ילדים: בני 18, 13 ו-6.
לפנייה לכתב/ת 
