הורים מכינים שיעורים: החטא ועונשו
אחת המטלות היומיומיות שנוספות להורים לילדים ברגע שהילד נכנס לבית הספר היא הכנת שיעורי בית. ליאת רותם-מלמד, אמא לילד בכיתה א', מצאה פתרון לא רע שיהיה טוב לכולם, חוץ מטעות אחת קטנה
אני מודה, השבוע ביצעתי את החטא הגדול מכולם: סימנתי לבן שלי וי בחוברת העבודה. אני יודעת, אין לכך שום תירוץ. לא העובדה שהוא ישב כמעט שעה כדי להכין את השיעורים, לא שהוא מאוד רצה משוב חיובי באותו הרגע, ובעיקר לא שהמורה שלו בודקת את שיעורי הבית רק פעם בשבוע (ולפעמים יותר, תאמינו לי). סימנתי לו וי כי הוא ביקש.
הרומן שלי עם שיעורי הבית, אותם, אני מודה, לא הכנתי גם בזמן שהייתי תלמידה, החל באסיפת ההורים הראשונה שהתקיימה בבית הספר. נרגשת מהמעמד של אמא לתלמיד כיתה א', התיישבתי עם שאר ההורים מול המורה על כיסאות קטנטנים והקשבתי, באמת. היא דיברה על החזון שלה, על צורת ההוראה שלה וכמובן על שיעורי הבית. בהסבר קצר אך ממצה התבררה לי האמת המרה: אין יותר מנוחת צהריים. במקום זה יושבים להכין שיעורים, והרבה שיעורים.
הציווי והבקשה
כן, היה מדובר על שבירת מיתוס. עד אותו היום היה נראה לי כי אחרי שגידלתי אותו שש שנים, בבית הספר כבר יעשו את העבודה בשבילי. משם הוא יחזור מחונך יותר, עם הרבה יותר ידע ועם המון סבלנות לשבת וללמוד. חשבתי לעצמי בשיא תמימותי: הוא יישב להכין את שיעורי הבית בעצמו, על שולחן הכתיבה בחדר, וייתן לי חצי שעה של שקט אמיתי.
דבריה של המורה היכו בי. הרי זה כל הכיף בילד גדול, הוא מתפעל את עצמו לבד. לא צריך לחתל אותו, להלביש אותו או להאכיל אותו. מקסימום לקרוא לו סיפור לפני השינה. אבל מתברר שעל פי המורה של כיתה א', שיעורים חייבים לעשות עם ההורים, לפחות בהתחלה.
הלכה למעשה
בימים הראשונים עוד עמדתי בדרישות של רוע הגזרה. ישבנו ביחד ליד השולחן הגדול בסלון, חוברות העבודה לפנינו והקלמר לצידנו. הוא: כותב עשרות רבות של האות א'. אני: בוהה. הוא: כותב עשרות רבות של המספר אחד. אני: נרדמת. וכך יום, יומיים, שלושה.
לדברי המורה, שיעורים חייבים לעשות עם ההורים (צילום: index open)
אחרי שבוע נשברתי. חסרת אחריות שכמוני הודעתי לתלמיד שהוא כבר ילד בוגר והגיע הזמן שהוא יישב לבדו להכין את שיעורי הבית. אני, מצידי, אשמח לעזור אם הוא יצטרך. התלמיד, מצידו, ביקש רק דבר אחד: שאסמן לו וי אחרי שהוא מסיים להכין את השיעורים. לא כסף, לא מתנה, רק וי. ברור שהסכמתי, למה לא? מזמן לא יצאתי כל כך בזול מהתחמקות מחובה הורית.
העבירה הנוראה
אז עוד לא ידעתי כמה גדול היה החטא שלי. במשך שבוע שלם ההסכם שלנו עבד. אני קיבלתי את מנוחת הצהריים שלי בחזרה, והתלמיד קיבל את סימני הווי הכל כך אהובים. נכון, מדי פעם הוא בא אליי כדי שאקריא לו את ההוראות (אלה שכותבים את חוברות הלימוד לתלמידי כיתה א' לא חשבו על העובדה שהילדים עדיין לא יודעים לקרוא?). הכל זרם בשקט עד שיום אחד הרמתי את העיפרון כדי לסמן את הווי.
"לאאאאאאאאאאאא!", הוא צעק ועצר אותי. "המורה אמרה שאסור לאף אחד לסמן במחברת, רק לה". אסור? לסמן? למה? מתברר שהתלמיד "קיבל על הראש" באותו הבוקר ממורתו האהובה (ואין כאן טיפה של ציניות, היא באמת אהובה) על הסימנים היפים שלי בחוברת. יש רק אדם אחד שמותר לו לבדוק את שיעורי הבית, נאמר לו, וזו המורה.
ברור שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מילא, שהמורה תכעס עליו כי הוא פיטפט בשיעור, לא הכין את שיעורי הבית או משך בצמה לילדה שהוא אוהב, אבל שהיא תכעס עליו בגלל מנוחת הצהריים שלי? אמא רעה שכמוני. לא ממש ידעתי איך להגיב. הרי להגיד לו שאין שום דבר רע בזה שאמא בודקת את השיעורים (אני עדיין אמא שלו, בכל זאת) אני לא יכולה, כי זה שובר למורה את המילה. אבל גם להיפרד ממנוחת הצהריים שלי זו בעיה מאוד רצינית.
הטלת האשמה
התלמיד, בינתיים, נראה די חסר אונים. בכל זאת, זה לא נעים לאף אחד שהמורה כועסת עליו. ניסיתי להרגיע ואמרתי לו שיסביר לה שזו אני, אמא, שלא ידעה את החוקים בכיתה והכל באשמתי. הוא העדיף פשוט לשתוק. אולי עדיף.
וכך התאדתה לה מנוחת הצהריים. שלא תטעו, אני עדיין לא יושבת לידו להכין את השיעורים, לדעתי אין לכך כל סיבה חינוכית או היגיונית. אבל, איך אגדיר זאת, כבר אין לו יותר מדי מוטיבציה להכין אותם לבד, מאז שאין תיעוד לעובדה שהוא הכין שיעורי בית. אמא לא יכולה לסמן וי, והוא יודע שרוב הסיכויים שביום למחרת המורה ממילא לא תבדוק אותם. עכשיו אין שום סיבה להתאמץ, לא?
ליאת רותם-מלמד היא אם לשלושה, בני שש וחצי, ארבע ושבעה חודשים.
