סקירת משחק: Metroid Prime 3: Corruption ל-Wii
סאמוס חוזרת! חמש שנים לאחר שהדהימה אותנו לראשונה, מגיעה טרילוגית Metroid Prime אל קיצה. האם מדובר בסיום ראוי?
מרגע שהוכרז, הפך Metroid Prime 3 לאחד מהמשחקים המצופים ביותר ל-Wii של נינטנדו. גם בגלל שהוא המשך לאחד מהמשחקים הטובים ביותר בכל הזמנים, אבל בעיקר בגלל השליטה החדשנית שלו, שאמורה להראות לכולם איך עושים FPS על ה-Wii. אז האם הוא אכן עושה זאת? התשובה היא כן מהדהד. השליטה החדשה היא אינטואיטיבית ונוחה מאין כמוה, ואחרי שניסיתי אותה אני כבר בקושי מדמיין איך אפשר לחזור לשליטת FPS קונסולית רגילה.
בכל מה שלא קשור לשליטה, החדשות הן קצת פחות מרעישות. מדובר באותו מטרויד שאהבנו, עם כמה שינויים ושיפורים אמנם, אבל שום דבר מרחיק לכת. כלומר, זהו משחק פעולה/הרפתקאות מהשורה הראשונה, עם חידות סביבתיות מצוינות, עולמות מרהיבים, וגם לא מעט אקשן. הסיפור בו אמנם לא עמוק במיוחד, והוא גם קצר יחסית לקודמיו, אבל הוא מרתק, נראה ונשמע נהדר, והוא מומלץ בחום לכל מי שיש לו Wii.
מטרויד פריים, שיצא ל-Gamecube ב-2002, היה הימור לא קטן מבחינת נינטנדו. במקום לפתח אותו בעצמה, היא הטילה את המשימה כבדת המשקל על חברת פיתוח קטנה ויחסית לא מוכרת מטקסס בשם Retro Studios. סדרת מטרויד היתה כבר אז שם-דבר בעולם המשחקים, בעיקר בזכות Super Metroid מ-1993, שנחשב בעבור רבים לאחד המשחקים הטובים ביותר מאז ומעולם. חובבי הסדרה הוותיקים קיבלו את החדשות על פיתוחו של Prime בחשש מה, לא רק בגלל המפתחת האלמונית, אלא גם בגלל ההחלטה התמוהה להפוך את מטרויד לסוג של משחק יריות מגוף-ראשון.
בסופו של דבר החששות התבדו לחלוטין. לא רק שמטרויד פריים היה משחק איכותי בצורה יוצאת דופן, הוא גם הצליח להיות כזה בלי לאבד שום דבר ממה שהפך את סדרת מטרויד למיוחדת כל-כך, תוך שהוא מגדיר מחדש את איך שהיא נראית ומשוחקת. לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא היה קרוב לשלמות, וההוכחה לכך היא המשכו, Metroid Prime 2: Echoes, שניסה לשפר את הנוסחה, ובמקום זאת יצא מעט פחות מוצלח מקודמו, בגלל כמה אלמנטים מיותרים שסיבכו קצת את העניינים.
קראו את הביקורות על משחקי Metroid Prime הקודמים:
הפדרציה מכה שלישית
ב-Metroid Prime 3: Corruption, שהוא המשחק שחותם את הטרילוגיה, ישנו סוג של חזרה למקורות, ואחת מהמחמאות הגדולות שאפשר לתת לו היא שהוא מרגיש דומה מאוד לפריים המקורי. למרות שיש בו אמנם כמה שיפורים קטנים-אך-מהותיים לנוסחה המנצחת, בכל סדרת משחקים אחרת היינו מתלוננים שהוא דורך במקום, אבל כשאתה בפסגה, כל התקדמות היא כלפי מטה.
סיפור המשחק, כיאה לחלק שלישי בטרילוגיה, הוא אפי מתמיד, ונפרש הפעם על-פני הגלקסיה כולה, ולא רק על פלנטה אחת כמו במשחקים הקודמים. הפאזון – אותו יסוד רעיל ומסוכן שאחראי להתרחשויות בשתי ההרפתקאות הקודמות של סאמוס – מתגלה הפעם כישות אינטליגנטית וזדונית שתוקפת את עולמות פדרציית החלל בזה אחר זה.
מפקדת הפדרציה שולחת את סאמוס, ביחד עם עוד כמה ציידי ראשים, לחקור את הפלנטות שתחת מתקפה ולטהר אותן מהפאזון. עד מהירה נעלמים עקבותיהם של הציידים האחרים, ועל סאמוס מוטלת משימה כפולה - לגלות מה עלה בגורלם, ולהציל את הגלקסיה מכליה.
המשימה מקבלת גם פן אישי עבור סאמוס, כשהיא מגלה שעליה להתמודד גם מול יציר פאזון מרושע שלובש את דמותה, וששחקנים וותיקים עשויים לזכור מהמשחק הקודם. בנוסף, הפאזון חודר לגופה של סאמוס, ונותן לה כוחות חדשים ועוצמתיים, אך גם משתלט עליה בהדרגה. ניכר שב-Corruption ישנו דגש גדול יותר על הסיפור מבעבר, שמתבטא בין השאר גם בשימוש בדיבוב, לראשונה בסדרה, והוא אפילו איכותי למדי. עם זאת, העלילה מעולם לא הייתה הצד החזק של סדרת מטרויד, ולמרות שהוא מספק סיום הולם לטרילוגיה, הסיפור כאן עדיין מינימלי למדי. לא שזה מפריע. כאמור, אנחנו לא כאן בשביל הסיפור.
- מכורים ל-Wii שלכם? הצטרפו עוד היום לקהילת נינטנדו ב-Vgames!
הרפתקאה מגוף ראשון
אז בשביל מה אנחנו כאן בעצם? מטרויד פריים, למי שאין לו ניסיון עם הסדרה, נראה אולי בתמונות כמו FPS סטנדרטי, אבל ההגדרה הזו לא ממש מדויקת, מכמה סיבות. הראשית שבהן היא שלירי יש כאן תפקיד משני יחסי, ולמעשה הוא משמש לפתרון חידות סביבתיות באותה מידה שהוא משמש לחיסול אויבים, שבדרך-כלל לא מהווים איום רציני.
הדגש בסדרה תמיד היה לא על אקשן, אלא על חקירה לא ליניארית של איזורים גדולים – חקירה שכוללת גם אלמנטים של משחקי פלטפורמה, בחיפוש אחרי יכולות חדשות שפותחות בפנינו דרכים חדשות להתקדם בעולם המשחק.
תוסיפו לזה את הררי הטקסט שיש במשחק – כל עצם ועצם ניתן לסריקה, שמובילה לכמה שורות הסבר, או אפילו עמוד שלם לעיתים, לפעמים של הסברים טכניים, לפעמים פרטי רקע מעניינים על עולם המשחק – ותקבלו משהו די מיוחד, שהוא מעין תת-ז'אנר בפני עצמו. First Person Adventure, אם תרצו.
קראו עוד: קהילת נינטנדו מסכמת את חווית Metroid Prime 3
סאמוס שולתתתת!!!11
Corruption כאמור, נשאר במחוזות המשחקיות המוכרים של הסדרה, אבל בזכות המעבר ל-Wii החוויה היא רעננה וחדשה, גם למי שכבר חרש את שני המשחקים הקודמים.
כפי שאתם בוודאי יודעים, הנקודה המרכזית בכל דיון על המשחק היא השליטה החדשנית שלו, ששונתה לחלוטין כדי לנצל את יכולות זיהוי התנועה של ה-Wii. במקום השליטה המסורבלת במקצת של מהדורות הגיימקיוב, יש לנו משהו שמזכיר שליטת FPS על המחשב, כשהשלט בתפקיד העכבר, והנונצ'ק בתפקיד המקלדת. השליטה היא אינטואיטיבית ונוחה מאין כמוה. פשוט מכוונים את השלט למסך הטלוויזיה ויורים.
בהתאם להגדרות הרגישות שנבחר, מבטה של סאמוס יזוז כשניגע עם הסמן בקצות המסך, אם מדובר בהגדרה הנמוכה ביותר, ברדיוס מסוים סביב המרכז, בהגדרה האמצעית, או ברגע שנצא מנקודת המרכז, בהגדרה הגבוהה. מומלץ להתחיל ישר מההגדרה הגבוהה ביותר, פשוט מפני שאחרת זה לא באמת מרגיש טבעי ונוח. נעילת המטרה מהמשחקים הקודמים קיימת גם כאן, אבל הפעם היא רק נועלת את נקודת המבט שלנו, ואנחנו יכולים להמשיך לכוון ולירות לאן שנירצה. כאמור, כל העסק עובד בצורה די מושלמת, ולטעמי זה נוח יותר אפילו מהקומבו האלמותי של מקלדת/עכבר. בוודאי שזה עדיף עשרות מונים על שליטת FPS עם שלט אנלוגי.
מלבד השליטה עצמה, לחיישני התנועה יש גם כמה שימושים אחרים, קצת יותר גימיקיים, כמו דלתות שפותחים על-ידי משיכה וסיבוב של השלט, וה-Grapple Beam מהמשחקים הקודמים, שהפעם נשלטת באמצעות הנפה ומשיכה של הנונצ'אק, ומשמשת כדי להיתלות על זיזים, וגם כדי למשוך ולהעיף דברים כמו מגנים של אויבים מסויימים, או סתם חתיכות מתכת גדולות שמפריעות לנו בדרך. בנוסף, קפיצה במצב הכדור של סאמוס מתבצעת על-ידי הטיה מהירה למעלה של השלט. הפן הזה של השליטה החדשה הוא כאמור גימיקי למדי, אבל עובד לא רע, ואפילו די מגניב לעיתים.
השינוי מתחיל מבפנים
בד בבד עם השליטה המשופצרת, שגורמת למשחק להתנהג יותר כמו FPS סטנדרטי, רטרו הכניסו גם כמה שינויים לעיצוב המשחק עצמו. התוצאה היא פישוט מסוים של המשחקיות המוכרת, יחד עם הפיכתה למעט יותר מבוססת אקשן.
ראשית, האויבים עברו מקצה שיפורים, ועכשיו הם אגרסיביים יותר, סופגים יותר נזק, וזזים יותר בשדה הקרב. הם עדיין לא יהוו אתגר של ממש לשחקנים מנוסים, לפחות לא ברמת הקושי הרגילה, אבל השינוי בהחלט מורגש.
שנית, אולי בגלל המחסור בכפתורים בשלט ה-Wii, לסאמוס כבר אין כמה נשקים שצריך להחליף ביניהם, אלא רק את הרובה הרגיל שלה, ומשגר טילים. שני הנשקים מקבלים מספר שידרוגים במהלך המשחק, שנותנים להם יכולות שמקבילות בפונקציונליות שלהן לאלו של סוגי הנשקים השונים במשחקים הקודמים (למשל טילי קרח שמקפיאים אוייבים, או קרן פלזמה שמעלה מכשולים באש), כך שההבדל בעצם מתבטא בקרבות, שהם אמנם אינטנסיביים יותר, אבל גם היו מכילים פחות אפשרויות אסטרטגיות, אילולא היה אלמנט חדש שנקרא Hyper Mode.
סופר סאמוס!
לחיצה ארוכה על כפתור הפלוס תעביר אותנו למצב זה, בתמורה לחלק ממד החיים שלנו. במצב הייפר סאמוס חזקה יותר בצורה משמעותית ביותר בזכות יכולות הפאזון שלה. עם זאת, שהייה ממושכת במצב הזה גורמת למד אדום ומאיים להתחיל לעלות לאיטו, וכשהוא מתמלא הפאזון משתלט סופית על סאמוס, והמשחק נגמר. כדי לרוקן אותו צריך לתעל את הפאזון דרך הרובה שלנו – כלומר, לירות כמו מטורפים עד שאנחנו חוזרים למצב הרגיל. אפשר להסתדר בלי המצב הזה, לפחות ברמה הרגילה, אבל הוא בהחלט עושה את החיים יותר קלים בקרבות הגדולים יותר, והוא גם מהנה למדי.
מעבר לקרבות, המשחק הוא פחות או יותר אותו מטרויד פריים שאנחנו מכירים ואוהבים. פחות או יותר, מכיוון שגם כאן ישנו שינוי אחד משמעותי, שהוא חלוקת המשחק לכמה עולמות, במקום עולם גדול אחד. נכון, המבנה הבסיסי דומה למדי, אבל במשחקים הקודמים הייתה ההרגשה שאנחנו חוקרים עולם ענק ומאיים, שצופן בחובו אינספור סודות מעניינים. איכשהו חלק מההרגשה הזו הלך לאיבוד כאן. בנוסף, הגודל הקטן יותר של העולמות הופך את החקירה לליניארית יותר מבעבר. למעשה, שני האיזורים הראשונים במשחק, שמהווים בערך שעתיים עד שלוש שעות, הם ליניארים כמעט לחלוטין.
בצד החיובי, החלוקה הזאת הופכת את החזרה לאיזורים שכבר היינו בהם, בחיפוש אחר דברים שפספסנו, או שיכולת חדשה מאפשרת לנו להגיע אליהם, שהיא גם סימן היכר של הסדרה, להרבה פחות מתישה מבעבר. עוזרות גם מערכת המפה המצויינת, שחוזרת מהמשחקים הקודמים, העובדה שלראשונה בסדרה, אנחנו גם שולטים בספינת החלל של סאמוס, ויכולים להורות לה לנחות במקומות מסוימים בעולם, להפציץ מכשולים מסוימים, ואפילו להרים חפצים, כדי לפתור חלק מהחידות במשחק.
תהיי יפה ותצילי את הגלקסיה
לבסוף, אי אפשר בלי מילה על הצד הוויזואלי של המשחק. כבר ב-Prime הראשון, רטרו דחפו את הגיימקיוב לדברים שאף אחד לא חשב שהוא מסוגל להם, והדבר נכון גם הפעם. בזכות עיצוב אומנותי שאין שני לו, ותשומת לב מעוררת הערצה לפרטים הקטנים, Corruption נראה טוב יותר מהרבה משחקים שטכנית עשויים להיות מרשימים יותר.
מאיזורים פתוחים וגדולים המוקפים בארכיטקטורה מורכבת, עד מערות מלאות צמחייה אקזוטית, כל עולם מעוצב בקפידה, ולכל אחד מראה ייחודי ויפיפה משלו. גם האפקטים במשחק נראים מצוין, במיוחד כל מה שקשור לנשקים השונים של סאמוס, ולתאורה מלאת האווירה. עוד ניואנס נחמד הוא השתקפות פניה של סאמוס בקסדה שלה, שאפשר לראות במצב הסריקה, ושמשתנה במהלך המשחק, כשהפאזון הולך ומשתלט עליה.
עם זאת, לעושר הוויזואלי הזה יש מחיר, שבא בדמות זמני טעינה מעצבנים. אין דבר מרגיז יותר מלעמוד עשר שניות מול דלת שלא נפתחת בגלל שהמשחק עוד לא גמר לטעון את החדר הבא, בזמן שאויבים תוקפים אותנו בלי שתהיה לנו אפשרות לברוח. זה אמנם לא קורה המון, אבל כשזה כן זה בהחלט מפריע.
השורה התחתונה
כשהתלונה הממשית היחידה על משחק היא בנוגע לזמני טעינה, אפשר להניח שמדובר במשחק די טוב. Metroid Prime 3 הוא אכן משחק די טוב, ואף הרבה יותר מזה. הייתי אפילו אומר שהוא המשחק הכי טוב שיש כרגע ל-Wii, או לפחות שהוא בשלישיה הפותחת.
הוא אמנם לא ארוך במיוחד – לי לקח בערך 16 שעות לגמור אותו במלואו – אבל אין בו רגע מת, וישנם תמריצים לשחק בו גם פעם שנייה ברמה גבוהה יותר, בדמות בונוסים נעולים מסוגים שונים. אם יש לכם Wii, אין סיבה להתלבט. בשביל משחקים כאלה קניתם את הקונסולה.
הטוב: שליטה חדשה ומהפכנית, שעובדת נהדר, אותה משחקיות משובחת ומוכרת, עיצוב גרפי מדהים.
הרע: לא ארוך במיוחד, זמני טעינה מעצבנים, לא מחדש יותר מדי מלבד השליטה.
והבחורה: הידעתם? סאמוס אראן היא כנראה הבחורה הלבושה ביותר בתעשיית המשחקים.
