שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאמן את השריר המוסרי
    יותר ממיליון אנשים כבר קראו את ה"היסטוריה עממית של ארצות הברית" בו מספר הווארד זין את סיפורה של אמריקה מנקודת המבט של המוכים. אריאנה מלמד על הספר הכי חשוב שתורגם השנה לעברית

    טוב שהגיעה עונת סיכומי השנה, וכך אפשר לציין את אירוע התרגום החשוב ביותר של 2007: "היסטוריה עממית של ארצות הברית", הווארד זין, עברית: מתן קמינר, וכל הכבוד להוצאת "בבל". 909 עמודים לא כולל מפתחות. מיד אנסה להסביר מדוע האורך לא צריך להרתיע, אבל תחילה – שבחים.

     

    הווארד זין מוכר ליותר ממיליון אנשים שרכשו את ספרו. רובם לא תלמידי היסטוריה ולא חוקרים, אלא אמריקנים שהשתכנעו מפה לאוזן בשני עניינים: חשיבותו של הספר הזה – ויופיה של הכתיבה.

     

    תחילה, לעניין היופי. הווארד זין כתב ספר שאינו מבקש לשאת חן בעיני קהילת החוקרים, לפיכך לא תמצאו בו ז'רגון שמרחיק את פרסומי הקהילה ממי שאינם חברים בה. האל הטוב ונסיונו כמרצה העניקו לזין מתנה: היכולת להבין כיצד מדברים אל קוראים בדיוק בגובה עיניו של אדם סקרן ואינטליגנטי שאינו בהכרח מומחה. הפסיון ההומניסטי-חברתי שלו, כמי שהיה פעיל זכויות אזרח במשל עשורים, מהדהד בספר ויוצר בו איים של יופי, חמלה וזעם שפשוט לא קיימים בטקסטים מסוג זה. האידאולוגיה המוצהרת, הברורה והלא-מתפשרת שלו יצרה את האפשרות לספר את סיפורה של ארצות הברית מנקודת מבטם של המוכים.

     

    אין היסטוריה, יש היסטוריות

    בשנת 1980, כשהספר ראה אור לראשונה, צריך היה זין להסביר לקוראיו כי אין "היסטוריה" אלא "היסטוריות". ספרים שכותרתם "The History of" נגועים תמיד ביומרה להקיף ולדעת הכל, וביומרה נוספת לאקסקלוסיביות על ערכי האמת. לכותר שלו, שתכליתו שונה לגמרי, קרא המחבר "The People's History" ולא במקרה: הספר אינו חותר לבעלות טוטאלית על העובדות וגם מגלה בעליל כי בארצות הברית, בניגוד לשבועת-האמונים של אזרחיה, אין "אומה אחת תחת אלוהים".

     

    הוא מתחיל במקום שבו התרגלנו להתחיל: סיפור של גילוי וכיבוש. וגם שעבוד, הרעבה, עינויים, רצח, הכחדה של תרבויות. כבר בהתחלה הוא יודע כי פטריוטים מטעם עצמם וימנים מבוהלים יתריסו נגדו, והנה לב הפסיון והטיעון בזכותה של היסטוריה אחרת: "אין כוונתי שבכתיבת ההיסטוריה עלינו להאשים, לדון ולהרשיע את קולומבוס שלא בפניו. מאוחר מדי: לא יהיה זה אלא תרגיל תפל במוסרנות. אך מה שנותר לנו הוא קבלה קלה מדי של הזוועה כמחיר הקידמה. כך בדיוק אנחנו לומדים שהירושימה ווייטנאם הצילו את תרבות המערב או שקרונשטאדט והונגריה הצילו את הסוציאליזם: וכך אנחנו לומדים שהחימוש הגרעיני יציל את כולנו. הזוועות האלה עדיין איתנו, בין היתר בגלל שלמדנו לקבור אותן תחת הר של עובדות אחרות, כמו שקוברים פסולת רדיואקטיבית במכלים מתחת לאדמה....כך אנחנו מתייחסים לגיבורים (קולומבוס למשל) ולקורבנותיהם....אנחנו מקבלים את הכיבוש והרצח בשם הקידמה".

     

    ובעולם כזה, "חובתו של אדם חושב היא לא לעמוד לצידם של התליינים", מזכיר לנו זין, אבל הוא גם לא מתאבל על קורבנות. בניגוד לניאו-מרקסיסטים והיסטוריונים ותועמלנים של השמאל האקדמי האופנתי, לאורך כל הספר (למעט חריגים אחדים), זין יודע היטב כי גם הקורבן הנגוע בתרבות של דיכוי יעשה כמיטב יכולתו להפוך את החלשים ממנו לקורבנותיו-שלו.


    כריסטופר קולומבוס. מייסד או משעבד? (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

    כיצד נראית איפוא ההיסטוריה העממית, בהעדר אומה מלוכדת, כשההיסטוריון מסרב לאמץ את הגרסאות הממשלתיות של סיפור העבר? כדברי-ימי-מאבק, כמובן: כאן זין הוא חניך נאמן של תורת הדיאלקטיקה ההיסטורית, אבל חניך כה מצטיין, כה משובח, עד שמייד שוכחים לו את המסד האידאולוגי ופשוט קוראים בשקיקה את הסיפורים שלא סופרו די הצורך.

     

    זה מתחיל בהכחדת תרבויות אינדיאניות מפותחות, מעניינות ובלתי דיאלקטיות בעליל. זה ממשיך בבחינה של מקורות הגזענות שהובילו לעבדות של השחורים: לטעמי, כאן ובמקומות אחרים, זין אינו מעניק את הדגש הראוי ליסודות הדתיים שהובילו לעבדות ולבחינה מעמיקה של "משאו של האדם הלבן", אבל הפיצוי – בעדויות על חיי העבדים – יזעזע אפילו את אחרון הציניקנים.

     

    בהמשך נראה כיצד הכרזת העצמאות של ארצות הברית היא אולי נייר משכנע, אבל מאחוריו עמדו אנשים שלא נלחמו על חירותם בעצמם: העשירים היו פטורים מעימות אלים עם הבריטים כל עוד הסכימו לשלם את שכרו של בשר-תותחים מחליף. בפרק על "הדיכוי האינטימי", פותח זין צוהר לחייהן של נשים, ומזכיר לקוראיו שמדובר במחצית מן האוכלוסיה, אותה מחצית שאיננה סובייקט היסטורי שגור, ואולי אפילו לא אובייקט אלא רק מושא-עקיף.

     

    "מלחמת האזרחים האחרת" היא הזמנה להיכרות עם המאבקים הכלכליים הגדולים בארצות הברית, שבהם הפועלים ועניי הארץ לעולם לא יהיו בצד המנצח: גם השחורים, כמובן, יישארו קורבנות של שיטה המאדירה את ההון ואת הדיכוי בשם ההון.

     

    מלחמה על ליבו של הקורא

    כושר הכתיבה הייחודי שלו מאפשר לזין להציג לקוראים את תולדות הסוציאליזם האמריקני כסיפור דרמטי ומכמיר של אי-צדק מתמשך, אבל ההתמקדות היתרה בסיפור הזה דווקא – שהוא מודע לה היטב ולא מבקש להתנצל עליה – היא לא רק תיקון של עוול היסטוריוגרפי אלא גם, בעיקר, מלחמה על ליבו של הקורא.

     

    המלחמה הזאת נמשכת בתיאור של הקרבות בין ארצות הברית לבין קובה (1898) כמאבק בו הקובנים מחזיקים בבעלות על הצדק, או בתיאור של הסנטימנטים הפופולאריים של המתגייסים במלחמת העולם השניה כבסיס לגזענות שאיפשרה את הטלת הפצצות הגרעיניות על יפן.

     

    ומלחמת וייטנאם, אנחנו כבר יודעים, מעולם לא היתה המלחמה ההירואית והצודקת שניסו למכור לאמריקנים, אלא מקום שבו לכל יחידה צבאית היה המיי-לאי שלה.

     

    מוטה? ודאי שהספר מוטה, ודאי שזין יודע זאת כשהוא כותב שוב ושוב שהוא יודע זאת, אבל אינו מוטרד מכך: הר של ספרי היסטוריה מוטים לצד השני - זה שרואה במנהיגים ובממשלות את חזות הכל ומתעלם מתנועות עממיות – כבר קיים ומתווה את החשיבה על אודות העבר, וזין רק רוצה לתקוע בה טריז: הוא עושה זאת בהצלחה בלתי מבוטלת.

     

    הספר הפך מאז ראה אור לראשונה לנכס בקרב סטודנטים בקולג'ים ובבתי ספר תיכוניים בארצות הברית. כשזין כתב אותו, הוא היה חלוץ בכתיבה פופולארית מנקודת מבטו של ה"אחר": היום נקודת המבט הזאת היא כמעט הכרחית כדי לבסס תקינות פוליטית, שגם היא כמעט הכרחית.

     

    לזכותו של זין צריך לשמור לא רק את הראשוניות ובהירות הכתיבה, אלא גם את המאמץ האינטלקטואלי שוודאי נדרש ממנו כשויתר על הז'רגון, ואת הנאמנות העיקבית, העיקשת, לפאסיון.

     

    לחובתו צריך לומר שלא תמיד הוא מזהה נכונה את כל מוקדי המאבק. אם מתבוננים בפרק שנוסף לא מזמן, בשל צוק העיתים, מגלים ש-19 גברים מן המזרח התיכון התרסקו אל תוך מגדלי התאומים בשל איבתם המוצדקת למעלליה של ארצות הברית, כולל הבסיסים הצבאיים בסעודיה והתמיכה בכיבוש המתמשך של שטחי הפלסטינים על ידי ישראל.

     

    אף מילה על ג'יהאד כערך מכונן בטרור האיסלמי הבינלאומי. אף מילה על יעדי הגי'האד שארצות הברית היא רק אחד מהם. לא שהתבוננות רחבה יותר מצדיקה בעיני את ההפצצות הסיטוניות של אפגניסטן או את המלחמה הנואלת בעיראק, אבל למען הסדר הטוב אפשר היה לדבר מעט על כוחו של פנאטיזם דתי – ולו בגלל שזין מצהיר כי הוא מודע ליכולתם של קורבנות להפוך אחרים לקורבנות.

     

    עם הפגמים, הקריאה בספר – לא מוכרחים לקרוא את כל הפרקים כיוון שזין אינו יוצר תיאור כרונולוגי, אלא מתמקד בסדרה של מאבקים – היא חוויה מתגמלת ביותר, ולא בגלל שנצא ממנו בקיאים יותר בעובדות, או בשאלה "מהי עובדה". כוחו הגדול והמתמשך של זין הוא באימון השריר המוסרי של קוראיו באמצעות הדילמות שאותן הוא חושף: רוב ההיסטוריונים ויתרו על קיומו של שריר כזה מזמן. זין מאמין בו, וביכולתו ובחובתו של אדם לאמנו. אם יש פגמים בספר – הם מתגמדים לנוכח האמונה הזאת.

     

    "היסטוריה עממית של ארצות הברית", הווארד זין. מאנגלית: מתן קמינר. בבל, 980 עמודים
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים