שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המבט שלו חלף עלי, כאילו אני אוויר

    מישהו ממש יפה עובר לידי, גבר גבוה, רחב כתפיים, לא יכולתי להתעלם, הבטתי בו בגלוי ובלי להתבייש. כמה הייתי רוצה שהוא יביט עלי, רק יביט, לא יעשה יותר, שניה אחד של התעכבות, אבל זה לא יקרה. אני ילד שמן ומכוער, אין לי שרירים, אני לבוש בבגדים שאמא קנתה לי במבצע בשוק הבדואי

    פאק, פאק, פאק. אני כזה דפוק, אני כזה אידיוט. כל הדרך לבסיס אני מביט דרך החלון האחורי הגדול ורואה את האורות הקדמיים של הרכבים, כמו להקה של גחליליות עצומות שעוקבות אחרי. מה אמא היתה אומרת אם הייתה יודעת איך אני מרגיש עכשיו. בטח היתה מכינה לי תה עם לואיזה ואומרת שהזמן ירפא. אוף, אני לא מאמין שלא אמרתי כלום.

     

    הש.ג. אפילו לא מרים את הראש, ואני הולך כל הדרך למשרד ומרגיש הכי רע שאפשר, שומע מוזיקה מהרמקולים המעפנים ושואל את עצמי אם לחייג לג'ורג'. חצות עוד רגע, הוא לא יתקשר, אני יודע. עוד עשר דקות אני אהיה בן 21, ואני שונא כל דקה שעוברת. שלושה שירים אחר כך אני יוצא בטרנינג לחדר אוכל ונכנס דרך איפה שג'קי הראה לי. המקרר הגדול, המגשים עם הבצק לבורקסים למחר. אני לוקח הרבה יותר מדי אורז לקערה מפלסטיק ירוק ובא לצאת, כשאני רואה מישהו עומד בחוץ. זה הקצין התורן והוא ראה אותי. היום הזה פשוט מסרב להשתפר.

     

    "מה אתה עושה פה?" הוא שואל ומביט בי במבט של נאצי מניאק. אני רק עומד מולו ומרגיש את הקערה רועדת לי ביד. כלב, מה אכפת לו, אני רעב. והנה, כבר חצות, ואני גדול בשנה עכשיו.

     

    "שאלתי מה אתה חושב שאתה עושה". הוא מתקרב ואני לא זז, אני לא אוהב את איך שהוא מביט בי.

     

    "זה רק אורז, לקחתי קצת אורז, לא הרבה", אני מגמגם והוא ממשיך להביט בי. שנינו עומדים בלי לזוז, כמו באיזה משחק מפגר.

     

    "אתה יוסי, נכון? הידיד הזה של ההוא מהשק"ם, שמעתי עליך..." מה שמע? עלי? ולמה הוא מתקרב עכשיו?

     

    "בוא איתי", הוא אומר מילימטרים מהאוזן שלי, ואני הולך אחריו ומריח את הבושם הזול שלו, עוקב אחרי ההליכה היהירה שלו ולא מצליח להתעצבן מספיק. אנחנו נכנסים למשרד שלו והוא אומר לסגור אחריו את הדלת. "אתה משתחרר עוד מעט, נכון? שים את האורז על השולחן".

     

    אני שם את האורז, הוא לא מדליק את האור, ורק המחשב עם השומר-מסך כוכבים מרצד בחדר.

     

    "לא היית רוצה איזה בירור כלשהו שיעכב את החפש"ש שלך, נכון?" הוא מוריד מהכתף את הנשק ומכבה את המוטורולה. משהו פה ממש, אבל ממש לא בסדר.

     

    "תקשיב מה נעשה. אני לא אספר שאתה גנב קטן ומגעיל, שפרצת לחדר אוכל וכשתפסתי אותך ניסית לגעת בי, ובתמורה אתה תהיה חייל טוב ותקשיב למה שקצין בכיר אומר לך, מבין?"

     

    ואני מבין כבר את הכל ויודע שיאמינו לו, כל הבסיס יודע עלי, כולם יודעים הכל, ולי יש הכל להפסיד. אז אני לא זז גם כשהוא לאט לאט פותח את הכפתורים של החולצה שלו ופושט את הגופיה. אני לא מתרחק ממנו גם כשהוא משחרר את החגורה ושם יד כבדה על העורף שלי, מושך אותי בכוח בלי שבכלל אתנגד. וכשאני יוצא אני בן 21 ו-45 דקות ואני הולך לאט למשרד, לא שם לב אפילו שהשארתי שם את האורז, לא רוצה אפילו להתקלח. אני נועל את המשרד ובוכה בשקט על ספסל ההמתנה שבפינה עד שאני נרדם ולא מרגיש כבר כלום.


     

    הבקו"ם השתנה, המבנה הגדול והמפחיד של אז, כשהתגייסתי, נראה לי פתאום קטן וסתם לא מזיק. אני מתענג על כל המבטים של החיילים שעוברים לידי ורואים אותי על אזרחי, סוחב קיטבג ענק והולך לאט לכיוון של יחידת המשתחררים. שעה וחצי ואני יוצא משם מבולבל וריקני. זהו, נגמר, עכשיו אני גדול, אפשר להתחיל לחיות.

     

    רק צהריים, ואין לי שום כוונה לחזור כבר לבאר שבע, אני מחליט לרדת באמצע הדרך למרכזית ופשוט להתחיל ללכת. אני רואה חנויות יוקרה, רחובות קטנים, אמהות עם עגלות. זו שעה של בינתיים כזו, כולם איפשהו עושים משהו, ורק ניצולי היומיום מסתובבים עכשיו, כמוני.

     

    אני מתיישב על סלע וחושב על כלום, רק אני והים

    אני ממשיך והולך, מתחמק מכל מוקשי הרגל התל אביביים האלה, מקלל כל פעם שכמעט מפספס, עובר עוד רחוב, חולף דרך השוק, עובר תחנת אוטובוסים גדולה ומגיע לים. אני מתיישב על סלע וחושב על כלום, רק אני והים. פאק, איזה יופי, איזה רגע מדהים, בסבבה הייתי מתארגן עכשיו על איזה קולה קרה.

     

    מישהו ממש יפה עובר לידי, גבר גבוה, רחב כתפיים, לא יכולתי להתעלם, הבטתי בו בגלוי ובלי להתבייש, המבט שלו חלף עלי, כאילו אני אוויר, והוא המשיך. אני כמו הים בשבילו, רקע לא מזיק, סתם אחד ואני חושב כמה שהייתי רוצה שהוא יביט עלי, רק יביט, לא יעשה יותר, שניה אחד של התעכבות, אבל זה לא יקרה. אני ילד שמן ומכוער, אין לי שרירים, אני לבוש בבגדים שאמא קנתה לי במבצע בשוק הבדואי והשיער שלי בטח שטוח מהכובע שחבשתי כל הדרך לפה.

     

    וזה שוב אני והים. אני עוצם עיניים חזק, מנסה להתרכז ולשמוע מעבר, לשמוע את כל מה שמעבר לזה, הגלים לא שם, הם רק בראש שלי, לסלק אותם, לסלק את התחושה של הרוח בפנים שלי, את הריח של הלח, אין כלום, יש רק אני ואני מדהים ויפה ומקסים וחכם.

     

    כמה זמן עובר אני לא יודע, אבל כשאני פותח את העיניים השמש מנשקת את הים שמסמיק בסגול חזק אני קם ומנער ממני את החול ואת היוסי שהייתי אני משאיר שם על הסלע.

    בלוח המודעות הבא אני תולש פתק על דירה, ואחרי שעה של הליכה אני כבר שם, מחזיק פחית קולה, דיאט קולה, מתווכח עם בעל הדירה בטלפון לגבי הקירות. קבעתי למחרת להביא לו את הצ'קים, מנסה לחשב בראש כמה בדיוק המענק שחרור המזדיין שלי. אחרי זה אני מחפש מסעדות קרובות, נכנס לזו שנראית הכי ביתית ומתיישב. שניה אחר כך אשה כבדה עומדת מולי עם פנקס.

     

    "שלום, אני רוצה לעבוד פה. אני חרוץ וחמוד ויודע לעשות הכל", אני אומר ומחייך לה כמו עגל אידיוט. כשאגיע הביתה עוד אספיק לספר לאמאבא על זה שאני הולך ושאני אוהב אותם ושיפסיקו לצעוק כבר, כי זה לא יעזור.

     

    שבוע אחרי אני מוצא וילון שאני אוהב לאמבטיה, שרית חדד ברקע צורחת איזה שיר ואני שר ומרגיש נהדר. לא אכלתי כבר יומיים ואני מרגיש קליל ועייף, זה לא משנה לי, אני כבר מרגיש טוב יותר. מחר אני אלך לחפש לי איזה עציץ לשים ליד המיטה, ובינתיים אני שר עם שרית ולא חושב על כלום, רק להמשיך ככה.

     

    "שלום חבר, קשה לי לדבר, כל יום שעובר קשה יותר..."

     

    אבל אני חזק ואני אהיה מדהים ומוצלח וכולם ירצו אותי, אף אחד לא יתעלם, אני הולך להיות הגבר הכי יפה בתל אביב. אני לא מפחד מכלום.

     

    האימייל של משה 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איזה יופי, איזה רגע מדהים
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים