טופס טיולים

"היו שם גרמנים". כך יסכם משחרר החסימות את שני ימי ההליכה לאורך מצוקי המכתש הגדול, כשהוא מצטט את המשפט היחיד שסבתו ניצולת המחנות היתה מוכנה לומר על מה שעברה שם. "היו שם גרמנים", והמבין יבין.

שמעתי סיפורי אימה על הקטע הזה של שביל ישראל הרבה לפני שהגענו אליו. כמה הוא קשה ותלול ומפרך, כמה מים צריך לקחת ואיך זה עדיין לא יספיק, כמה מסוכן לטעות בניווט אפילו במעט, כי תמצא את עצמך בתחתית גב שאין ממנו דרך חזרה. אבל כמו תמיד — אומרים לך, ואתה מניח שהם מגזימים קצת כי היה להם קשה והכל יהיה בסדר. אז התחלנו ללכת, ואחרי פחות מחמש דקות הבנו שלא רק שהכל נכון, אלא שהתיאורים עוד היו מתונים. עשו חסד עם תוואי השטח, ריככו עבורנו את הזוועה.

היו לנו בערך 15 ליטר מים על הגב, אוהל, שקי שינה, מזרנים, אוכל ליומיים ובגדים חמים. משהו כמו 20 קילו לבנאדם. כשאתה עומד במישור זה כבד, אבל בהחלט אפשרי. כשאתה מתחיל לטפס, כל המשקל הזה מקבל זווית שיורדת אל תחתית הגב, מתיישב על המותניים ומקבע את הרגליים לאדמה בשלשלאות ברזל. כל פסיעה, כל הרמת רגל, הופכת למשימה בפני עצמה.

מהמפה הטופוגרפית למדנו שלפנינו רשת צפופה של קווי גובה שקשה להבין איך אפילו מחשב הצליח לשרטט אותם בלי שקו יעלה על קו. בשטח עצמו דומה שזה בדיוק מה שקורה: הזוויות כל כך תלולות וחדות עד שלעיתים אתה לא מטפס על הר, אלא על קיר. ולא על קיר ישר, אלא משונן ונשכני. "הר כרבולת", כך נקרא הרכס הארוך שאליו נשאנו פעמינו. "הסנפיר הגדול", זה שם הפסגה הראשונה בדרך לכרבולת. לא השמות הכי מעודדים בעולם.

עד לתחילת הטיפוס אל הסנפיר יש פחות מ־20 מטר של מישור, ואז סלע גדול, ומכאן והלאה עלייה אחת גדולה. כאילו אלוהים תפס את קצה השביל ומשך אותו בעצבים כלפי מעלה. יותר מחצי שעה לקח לנו להגיע לנקודת הגובה הראשונה במסלול, 450 מטר בסך הכל. זה קצב הליכה מקובל למטפסי הרים בשלבים האחרונים של כיבוש פסגות כמו ההימלאיה, אבל אנחנו בסך הכל ניסינו לכבוש איזה צ'ופצ'יק בנגב. משהו כאן, ידענו שנינו, ממש דפוק.

לא הכי חכם בשמש

משחרר החסימות הוא בחור גדול וחזק. פעם, מזמן, היינו שכנים. הוא היה אז ברוקר מצליח בבורסה, שהתרסק נפשית אחרי משבר המניות. כמעט שנה הסתגר בדירה קטנה, התנתק מהעולם וניסה ללמוד לנגן בבוזוקי. ישועה לא צמחה מזה, גם לא משהו שנשמע דומה לצלילי מיתר. אבל הוא התחיל לצאת מהדירה, ירד מדי פעם לשדרה וישב איתי לילות ארוכים על הגג, אחרי שגמר לחבוט בשק האיגרוף שתלה שם. הוא היה מטלטל אותו בסדרות של מהלומות שהבהירו לא רק כמה כוח יש לו, אלא גם כמה זעם הצטבר בתוכו. חמש פעמים בשבוע הוא היה נשכב על ספה כדי לברר את זה עם עצמו, והוא עדיין מברר. הוא גם נרשם ללימודי פסיכולוגיה. גמר תואר ראשון, גמר תואר שני — ואם יתנהג יפה ולא יחטוף ג'ננה על הדרישות האקדמיות, יהיה בקרוב פסיכולוג קליני מוסמך. עד אז, כדי להתפרנס, הוא משחרר חסימות.

שום דבר כבר לא יהיה ממש קשה אחרי היומיים האלה (איור: צחי פרבר)

הברוקר־בוזוקאי־מתאגרף־פסיכולוג תמיד ידע שמשהו זורם בקצות אצבעותיו. חשמל, אנרגיה, חום שמאתר סתימות נפשיות. הוא רציונליסט חסר תקנה והאחרון בעולם שיאמין בכל הצ'קרות האלה, אבל אין לו איך להתעלם מעובדה אחת פשוטה: זה עובד. זה עושה טוב לאנשים. אז הוא קנה מיטת טיפולים מתקפלת שלא תתפוס הרבה מקום בדירתו הנזירית, הדפיס כרטיס ביקור עם התואר "משחרר חסימות" — ועד שיפתור לאנשים בעיות בדרך קונבנציונלית יותר, הוא עושה זאת במגע ידיו. אישה צעירה שהמחזור שלה פסק טרם עת, גבר שסבל מכאבי ראש בלתי מוסברים, מישהי שכבר קבעו לה תור להסרת פוליפ מסוכן. אתם לא מאמינים, וזה בסדר. גם הוא לא. או לפחות לא ממש.

למרות כל הכישורים האלה, גם המשחרר לא יכול היה לפתור את הקשיים שעמדו בדרכנו. אז התיישבנו על קצה הסנפיר, הורדנו את התרמילים, הוצאנו את כל מה שבתוכם וניסינו לראות אם יש משהו שאנחנו לא ממש צריכים. ברור שלא מצאנו שום דבר מיותר: הרי את המסדר הזה עשינו לפני שהתחלנו לארוז, ועוד פעם לפני שיצאנו לדרך. בסופו של דבר שלפנו מהתרמילים שני בקבוקים גדולים של שני ליטר מים, החזקנו אותם בידיים והחלטנו להמשיך ללכת ככה. לא השתגענו ללכת עם פחות מים, אבל לפחות ההרגשה של משקולת על הרגליים תעומעם במקצת. שעת ההליכה הבאה אכן היתה נסבלת יחסית, והיינו עסוקים בה בעיקר בהעברת בקבוקי המים מיד עייפה אחת לשנייה. ואז עשינו טעות: ויתרנו על החלק שבו השביל יורד לנקודת הצטיידות במים ליד מפעל הפוספטים אורון, והמשכנו לטפס.

קו הגובה נע כל הזמן בין 300 ל־500 מטר, מה שלא אמור להיות הפרש בעייתי גם אם הוא נמשך לאורך זמן. מה שכן בעייתי הוא החדות שבה משתנה הגובה, התלילות ואופיו המחורבן של המסלע. בדרך כלל אני די מתעניין בגיאולוגיה, ושמח לברר אם אנחנו הולכים על סלעים מקרטיקון תחתון או דווקא קרטיקון עליון. אבל הפעם הייתי כל כך מותש מהדרך עצמה ששום דבר לא עניין אותי. אפילו לא הנוף המרהיב. רק להגיע לסוף העלייה הבאה. רק לרדת בשלום את הירידה שמתחתיה. רק לשוב ולעלות איכשהו עוד עלייה. שום מאובנים. שום נעליים.

אחרי ארבע שעות של הליכה רצופה עצרנו לארוחת בוקר. על פי התכנון, היינו אמורים להיות בשלב הזה כמעט בקצה הכרבולת. בפועל עדיין היינו ליד המקור, אם להשתמש בפיגורטיביות המדויקת של ועדת השמות הממשלתית. לא היה לנו כוח לאכול, אבל לא הפסקנו לשתות מים. גם כי היה חם, וגם כי כל אחד חשב לעצמו שזה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כדי להקל מעט על המשקל העודף.

למשחרר הסתימות, שהוא גם מודט מנוסה ובעל חגורה שחורה בוויפאסנה, שתיית מים היא חלק מתהליך רוחני: הוא נצמד לבקבוק, עוצם עיניים ולוגם 15 לגימות ארוכות ורצופות. זה המון מים — ובאמצע המדבר, בחום הולך וגובר, זה עשוי להיות עסק ביש. וזה היה.

מי על הפנים

המשכנו ללכת על הכרבולת, שהפכה להיות בלתי נסבלת: בשלב מסוים אין יותר שביל. אין דרך, רק מאות מטרים של קצות מצוק, שבזכות השבר הסורי אפריקאי מוטה בזוויות של 50 מעלות בערך. נסו לדמיין את זה — צידו האחד של הגוף מוטה לכיוון העלייה החדה, צידו האחר נוטה מטה או הצידה עם הקימוט, וכל זה ברוחב של לא יותר מ־50 סנטימטר. מצד אחד תהום המכתש, מצד שני מדרונותיו. והסלעים חדים כתער. אתה ממש חש איך הנעליים העמידות שרכשת מתקלפות על הסלע כמו בצל על פומפייה. "היו שם גרמנים". לקטע הזה הסבתא התכוונה.

בשיאה של אחת מהעליות הנוראיות האלה חשתי משהו גולש מאחורי גבי, והספקתי לסובב את הראש כדי לראות את שק השינה שלי צונח כמעט עד לתהום. למזלי, שיח בודד בלם אותו 300 מטר מתחת לנקודה שבה עמדתי. כנראה שאחרי ארוחת הבוקר לא דאגתי לאבטח כראוי את הרצועות שחיברו את השק לתרמיל. עכשיו היו רק שתי אפשרויות: או שאעלה הלילה על יצועו של משחרר החסימות, או שארד למטה ואצליח לחזור גם חי וגם עם שק שינה ביד. העדפתי את האפשרות השנייה.

כעת הכל היה תלוי בחוזקו של השיח, שבסופה של הגלישה במדרון יצטרך למנוע גם ממני ליפול אל תחתית המצוק. ניסיתי לקרוא למשחרר החסימות, להודיע לו שאני יורד מהשביל לעבר המצוק, אבל הוא כבר הספיק להתקדם הלאה ולא שמע או ראה אותי. הורדתי את התרמיל, התפללתי והתחלתי בירידה איטית ביותר כלפי מטה. לא בעמידה — לא היה סיכוי לעשות צעד בעמידה — אלא בגלישה על הישבן. מטר ועוד מטר. מדי פעם נתקלתי באבנים רופפות, שכבר מאות שנים עמדו להן מתנדנדות בין שמיים לארץ, ועתה ניתקו בחדווה ממקומן והתרסקו בקול גדול אל התהום. היה ברור לגמרי שאנהג ממש כמותן אם אעשה צעד אחד לא זהיר. אולי בכל זאת הייתי צריך לבחור באפשרות של לילה באותו שק שינה עם משחרר החסימות? יש לי ילד בבית, אני כבר בן 50, מה אני עושה שטויות?

אבל כבר לא היה טעם לחזור. שק השינה החמים והנעים שלי נמצא ממש מטרים ממני, אחוז באיזה אטד או השד יודע איך קוראים לשיח הזה שבעוד שנייה אמור להשאיר אותי בחיים. הנה אני כבר אוחז בשק השינה, משחרר אותו ממקומו, נועץ רק רגל אחת בקצה השיח כדי לא ליפול למטה, אבל גם לא להכביד מדי. ספק אם מישהו ראה מזווית כזאת את מצוקי המכתש הגדול. קולות פקיעה נשמעו, שורשי השיח שנאחז בכמה רגבי אדמה שמצא בסלע התחילו לאבד שליטה. עם שק אדום ביד אחת ויד שנייה דוחפת, התחלתי לעלות למעלה. השיח ניצל. גם אני. לפעמים אתה קורא בעיתון על מטיילים שמצאו את מותם באיזה ואדי או קניון מדברי, ואתה תוהה איך אפשר להיות כל כך לא זהירים. נדמה לי שבפעם הבאה שאקרא, אבין.

כשהגעתי אל משחרר החסימות, שהיה בסך הכל מדרון אחד מעבר לדרמה הפרטית שלי, החלטתי לחסוך ממנו את הסיפור. גם ככה הוא היה מיואש מכל ההרפתקה שהפלתי עליו. המשכנו לקרטע בהליכה האלכסונית, עד שהגענו לערוץ נחל קטן ונטול שם שיורד מהכרבולת לעבר בקעת צין. זה היה קצת אחרי הירידה מנקודת גובה 596 וקצת לפני העלייה לנקודה 682, שהיא שיא הגובה במהלך זה של השביל.

כשעברנו על המפה טרם היציאה לדרך, חשבנו לעשות כאן הפסקת צהריים. עכשיו השעה היתה כבר ארבע וחצי אחרי הצהריים. נשכבנו כל אחד על פיסת קרקע נוחה בערוץ, וחשבנו שננוח קצת ומיד נמשיך ללכת. אלא שאחרי כמה דקות הבטנו זה על זה, ואז על העלייה הארוכה אל נקודת הגובה הבאה בתור, ובלי מילים היה לנו ברור שאנחנו לא זזים מפה. לא היום. אמנם מפתה לגמור עוד עלייה אחת, לנצל את השעות הלא חמות של היום להליכה, אבל אזל לנו הכוח.

מצאנו פינה נוחה להקים בה אוהל, קצרנו עשב שישמש למצע נוח, אספנו הרבה עצים יבשים והתארגנו באיטיות מהנה לחניית לילה. בשלב הזה כבר היה לנו ברור שאנחנו במצוקת מים לא קטנה: עוד לפני שהתחלנו להכין ארוחת ערב ולפני שמזגנו כוס אחת של תה או קפה, עמדו לרשותנו פחות משלושה ליטר לאדם. הרבה פחות.

דפי האינטרנט המוקדשים לשביל ישראל עוסקים לא מעט בנושא המים. כמה לקחת, איך לקחת וכיצד חוסכים בהם — למשל לאכול רק מזון יבש, לא לבשל, ואפילו לא לצחצח שיניים לפני השינה. כשקראתי את זה בבית, מטרים ספורים ממתקן מי עדן, זה הצחיק אותי. תמרוני חסכנות ישראלים. עכשיו הפכו פתאום ההצעות האלה למעשיות. ויתרנו על מרק והחלטנו לצחצח שיניים רק בבוקר, אבל הכנו אורז שגבה מחיר כבד של כוס וחצי מים. הדלקנו מדורה, ראינו המון כוכבים, ואחרי שעה כבר זחלנו לשקי השינה ונרדמנו כמו אחרי יום עבודה ארוך.

בבוקר, עם חרדה גוברת מפני הבאות ותחושה שזה עומד להיות יום חם בהרבה מקודמו, ויתרנו שוב על צחצוח שיניים. מדהים כמה מהר אתה מסגל לעצמך הרגלים חדשים. על קפה לא ויתרנו, כי יש גבול. אבל הסתפקנו בחצי ספל לכל אחד.

צין וג'נטלמן

השעה היתה שש וחצי כשיצאנו לדרך. עם עשרה קילוגרמים פחות מאתמול, ההליכה היתה אופרה אחרת לגמרי: גמאנו בשעה אחת מרחק שאתמול היה לוקח לנו כמעט חצי יום. טיפסנו אל פסגת הכרבולת, ולשם שינוי הצלחנו גם ליהנות מהנוף. היינו צמאים, אבל לא ברמה מטרידה. השמש רק עשתה סימנים ראשונים של מי שהתעוררה ליום עבודה, ועלתה לאט כאילו התעכבה לשוחח עם ההרים במזרח לפני שתתרומם ותכה בכל העוצמה.

לרגע התחלנו להאמין שהכל מאחורינו ואפשר אפילו סתם לטייל כאן, אבל אז נפרד השביל מהר כרבולת והתחיל לרדת לעבר ערוץ נחל עפרן. תחילה במתינות, ומהר מאוד בתלילות. תחילה סתם בין סלעים, ומיד על קירות וגבים מלאי מים — בהתחלה נחמדים, ובהמשך עמוקים ומרושעים. גבים חורשי רעות שכל אחד מהם יותר מניאק מקודמו. זה חלקלק, ושכנו זקוף קירות. פה צריך לזנק מעל, ושם לקפוץ אל מדרגת סלע גבוהה מדי. ומעל כולם מסתחררת האזהרה שכה רבים השמיעו לנו: לא לטעות. לא לפספס. לא לרדת איפה שאתם לא אמורים לרדת, כי אין דרך חזרה. גם הסימון לא משובח — כי מי בכלל יכול היה ללכת כאן עם מברשת ופחיות — וכשכבר רואים אותו, קשה להאמין שהוא רציני. מה, על הקיר הזה אני אמור לרדת? מה עושים אלה שהתרמילים שלהם מלאים? ואלה שבאים מלמטה? אלוהים ישמור.

כמעט שעתיים לקח לנו לרדת את סדרת המפלים היבשים והגבים מלאי המים של נחל עפרן, ולהגיע לנקודה עם קרקע שפנתה לשמיים בזווית שמזכירה מישור. וזה אחרי אתמול, שכולו היה בתנועה ורטיקלית. כל שריר בגוף זעק להפסקה, אבל לא יכולנו לעצור לפני שנמצא מקום מסתור מהשמש. נשאר לנו פחות מבקבוק אחד של מים, בערך ליטר לשני אנשים, והיו עוד כמה קילומטרים טובים עד נקודת הסיום בשדה בוקר.

פנינו אל שביל קיצור שחוסך קטע משביל ישראל, ואחרי חצי שעה של הליכה בדרך לנחל צין הגענו לסלע שהיה מספיק רחב בשביל שנחנה בצילו עד שהשמש תירגע. השעה היתה 12 או אחת בצהריים. לפני שלוש, אפילו ארבע, לא היה לנו מה לחפש בחוץ. לא עם כמות המים שנשארה לנו. אז הורדנו נעליים, פרשנו מזרנים והרגשנו כמי שממתינים לתקיעת שופר במוצאי יום כיפור. צמאים, וגרוע מכך — עסוקים במחשבות על צמא.

קצת אחרי שלוש, עדיין עם שמש חמה וגאה, יצאנו לדרך. כל אחד קיבל כמה לגימות מהבקבוק האחרון, והשארנו כמה טיפות למקרה חירום אמיתי. כעסתי על עצמי והרגשתי אחראי למצוקה שנקלענו אליה. הייתי בטוח שיהיה בסדר, שנפגוש מטיילים בנחל צין, שבוודאי יהיו שם שיירות של ג'יפים עם צידניות ומים קרים. הייתי צריך לדעת שהשביל שבו אנחנו הולכים רחוק מכל נתיב ג'יפים. לפחות השמש שקעה והאוויר נהיה קריר, ואחרי יום וחצי של צעידה בשביל מדוד — לעיתים צר כזוג נעליים — פה היו לפחות משטחי סלע קירטון שאפשר ללכת בהם לכל כיוון.

השעה היתה חמש אחר הצהריים כשראינו בבירור את מדרשת שדה בוקר, ואת ענני האבק העולים מגלגליהם של כלי רכב שכנראה יצאו מעין עקב. ידענו שאם נגיע אליהם, נהיה מסודרים, אבל המרחקים במדבר מטעים.

פתאום נזכרתי במשהו: לפני שיצאתי לדרך, מזמן־מזמן, רשמתי בפנקס קטן מספרי טלפון של כל מיני נותני שירותים לאורך השביל. אחד מהם היה של מישהו באזור שדה בוקר, חיים ברגר שמו. למרות שמעולם לא דיברתי איתו, החלטתי ששווה לבדוק. באפיק העצום והרחב של נחל צין אין קליטה סלולרית, אבל אפשר לנסות את מזלך מעל גבעות קטנטנות שמזדקרות מתוכו. התחלנו לטפס, משחרר החסימות עם הסלולרי שלו ואני עם שלי. אחרי חמישה־שישה ניסיונות עקרים, האנטנה על צג הטלפון של אחד מאיתנו הראתה סימני חיים.

"הלו, אפשר לדבר עם חיים ברגר?".

"מדבר".

"תשמע, אנחנו קצת תקועים פה, וחשבנו שאולי תוכל להקפיץ אותנו לשדה בוקר".

"איפה אתם בדיוק?".

"בנחל צין, על שביל ישראל, קצת לפני עין ירקעם".

"אה, מצטער, אני בכלל בהר הנגב המערבי. אבל מה הבעיה שלכם? למה אתם לא ממשיכים ללכת?".

"כי אנחנו בלי מים מהצהריים. זאת הבעיה שלנו. תודה בכל אופן".

"רגע אחד, אין לכם מים? בכלל?".

"בכלל".

"אז אולי אני בכל זאת יכול לעזור לכם. איפה אמרת שאתם?".

חיים ברגר הוא זואולוג שמתמחה בחקר טורפים, והוא אחד האחרונים שפגש נמר בישראל. הוא גם איש מדבר מנוסה, ושלא כמונו, אחד שחושב כמה צעדים קדימה ודואג לבאות. ככזה, הוא טרח והטמין בנקודות שונות במדבר בקבוקי מים, על כל צרה שלא תבוא לו או למי מהמטיילים שנעזרים בשירותיו. אחת מאותן נקודות היא ליד עמוד מתח גבוה שניצב כמה מאות מטרים מדרום לשביל. "אתם רואים את העמוד הזה?", הוא שאל, ואנחנו כבר פתחנו בריצה לשם. הזזנו כמה אבנים, חפרנו קצת באדמה — ומצאנו את המטמון.

תודה לך, חיים ברגר. הצלת את חיינו.

רות סוף

זהו, עשינו את זה. למרות השמש ולמרות הגרמנים. ואם תשאלו למה לעצור כאן, ולא לשוב לפרק אחרון שסופו בסוף הדרך, זה כי נדמה לי שאפשר לומר את זה גם לגבי הקילומטרים שעוד נותרו. אחרי הכל, מה עוד נשאר משביל ישראל? יומיים עד מצפה רמון, שלושה ימי הליכה לערבה, יומיים לאורך המישורים הגדולים של נחל פארן, ומשם ירידה ארוכה להרי אילת וים סוף. קלי קלות. עשרה ימים, ואני על החוף עם בירה ביד. שום דבר כבר לא יהיה ממש קשה אחרי היומיים האלה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. והפעם גם אדאג לקחת מספיק מים.

תודה שהייתם איתי. זה בהחלט עזר.