גם סופר הורים צריכים נני

כמה פעמים אמרתם: "אנחנו צריכים נני? מה פתאום, אנחנו סופר הורים". כמה פעמים חשבתם תוך כדי צפייה בפרק בתוכנית "סופר נני": "איזה הורים יש בעולם הזה, זוועה של בני אדם, צריך לשלול להם את הרשיון להורות"? עם זאת, כמה פעמים הבטתם על ההורים התורנים המופיעים בתוכנית ומשהו התכווץ בליבכם מתוך הזדהות עם סיטואציות מסוימות המוצגות ומרגישות לנו מוכרות עד כאב?

האמת מכה בפנים

בדיוק לפני שאני ובן זוגי הספקנו לומר "לנו זה לא יקרה", נשמעו מכיוון המטבח צלילי נפילתה והתרסקותה של צלחת שאריות הבשר שאספנו לכלבה ולחתול. כל זה קרה לאחר שביקשנו בערך 30 פעמים מהילדים שלא ייגעו בשלל המונח בה עבור שני הולכי הארבע, לפני שנחלק את האוכל שווה בשווה. במקביל הגיעה אלינו הקטנה בהיסטריה עם כמה שערות בידיה, תוצאה של הניסיונות של אחיה לחלץ את המברשת העגולה משערה, לאחר הבטחות אין קץ שאחרי טיפול במספרה שלו, היא תיראה מיליון דולר. בעוד שאנו מרגיעים אותה ומבטיחים לה שמחלפותיה יתחדשו כמקדם, אני מבחינה בעוד קיר בבית שהפך דקורטיבי במיוחד עם איורי פרפרים, שמש ושמיים כחולים שצוירו בטושים בלתי מחיקים. תחת הקיר מתגלה כתם ריחני וירקרק שהשאירה הכלבה כשהיינו מחוץ לבית (למה התעקשתי ללכת על צבע סולידי ולא פרקטי שכזה? בפעם הבאה אני מבטיחה לקנות רק צבעי הסוואה).

זה לא חוכמה לומר "לנו זה לא יקרה" (צילום: index open)

בדיוק אז, כאשר אנו בדרך לטפוח לעצמנו על השכם, תוך צפייה ב"סופר נני" ולומר לעצמנו: "אשרינו, איזה הורים מדהימים אנחנו, אנו חייבים לפתוח קורס להורות מצטיינת ולעזור גם להורים אחרים במצוקה". בדיוק אז, כשנגמרת מסכת ההתרחשויות האחרונות ואני בדרך לנקות את הרצפה ואת השטיח, לאסוף את הכלים השבורים ולמרק את הקיר, מתחברות גבותינו ומתאחדות לכדי חד גבה וזעקת שבר נפלטת מפינו: "מספיקקקקקקקקקק, אי אפשר יותר ככה, את אתה וגם הכלבה, לכו מייד לחדרים".

כך היכתה האמת על פנינו, בן רגע הפכנו ממשפחת בריידי לסימפסונים מצויים.

השלמות מאיתנו והלאה

אנו חוזרים אל המרקע שבו ניכר כי התוכנית "סופר נני" עומדת להסתיים בעוד פרידה גדושת דמעות. שוב נהיה עדים לניצחונות גדולים של הורים שהיה להם אומץ להגיד משהו בסגנון: "צלמו אותנו, אנחנו לא לבד, אנו יודעים שמעברו השני של המרקע יושבים הורים שיוכלו ללמוד מהשגיאות שלנו".

אותם הורים, אותם אלו שממש שנייה קודם לכן, לפני הפרסומות, צווחו ונראו מרוטים, נראים לפתע אמיצים מאין כמותם. הם הצליחו לחשוף את מה שאנו כה מתיימרים להסתיר, את חוסר השלמות. הם היו מספיק כנים ואמיצים כדי להעמיד מצלמות בבתיהם ולהראות לנו חלקים מעצמנו. בזכות קורבנם, אחרי כל פרק נוסף בסדרה, אנו מביטים במבט מפויס יותר ומלא הערכה לילדינו, על היותם ועל כך שאנו מצליחים שוב לגייס כוחות שאם אלו המרוטים שצולמו כאן הצליחו לגייס, אז מי אנו שלא נתאמץ לאמץ?.

"סופר נני", כבר לא תהיה בעבורנו תוכנית מרתקת לצפייה. היא כבר לא תהווה עבורנו מראה המשקפת בצורה אנתרופולוגית הורים מכוכב אחר, ודרכה נחשוב לעצמנו: "מזל, מזל גדול שלנו אין צורך בכל הכוונה". למדנו כה הרבה מהתוכנית האחרונה: מהיום נהיה אסרטיבים, אפקטיבים ואטרקטיבים יותר עבור ילדינו, כדי שלא נזדקק לשירותיה של זו.

השלמות מאיתנו והלאה (צילום: abelestock)

השעה שבע בבוקר. השעון המעורר מצלצל אחרי לילה לבן נוסף שבו התעוררתי תפוסת גב על מיטתה של הקטנה. אבל אני מבטיחה: "בי נשבעתי, זו הפעם האחרונה. הלילה אין כזה דבר, הלילה אני במיטה שלי".