שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם כדאי להפריט את התכנון בישראל?
    תכנון הסביבה הבנויה איננו עניין של מה בכך, ויש קשר הדוק בין התדרדרות החברה לאסון האקולוגי העומד לפתחנו. האם לא הגיע הזמן להפסיק להסתמך על השלטונות ש'יסדרו' את מרחב המחייה שלנו - ולהעביר את התכנון לידיים פרטיות? פרופ' יוברט לו-יון מסביר מדוע עלינו לקחת חזקה על עיצוב פני הארץ שלנו

    מאות, אם לא אלפי אנשים - אדריכלים, מתכננים, מעצבים, קבלנים, שמאים, מודדים, אנשי נדל"ן ובעיקר פקידי ממשלה - עוסקים בתחום התכנון העירוני והאזורי בישראל. בעבר, המושג "תכנון" כלל יצירת תוכנית פעולה בידי קבוצה או יחידים, לקראת התפתחות עתידית רצויה של הסביבה הבנויה. אך עם התהוותה של המדינה המודרנית, אומצו התוכניות הללו ככלי שלטוני יעיל. התכנון הממשלתי מעוגן בחוק ומוצג כשירות לציבור, ניסיון להשיג איכות חיים וסביבה עבור הכלל באמצעות ריסון גורמים פרטיים הפועלים בשוק החופשי. ובמציאות? אם תרצו להיווכח ב'הישגיו' של התכנון המרכזי בישראל ב-60 השנים האחרונות, עליכם רק לפתוח את חלון ביתכם או מכוניתכם ולהביט חוצה. 

     

     

    כיצד התהוותה מדיניות התכנון בישראל?

    עוד טרם קום המדינה, אבות היישוב אשר דנו בדרכים להגביר את השליטה הטריטוריאלית בארץ ישראל, הכירו בחשיבותו של התכנון העירוני והאזורי. טבעי הדבר אם כן, שעם קום המדינה הוכנה תוכנית מתאר ארצית כוללנית ויחידת התכנון הוצמדה למשרד ראש הממשלה. בהמשך, השלטונות קיבלו לידיהם שני כלים רבי עוצמה: האחד, החוק המנדטורי שאומץ על-ידי הממשלה; השני, חזקה על למעלה מ-90% משטחה של המדינה. לאורך השנים הממשלה השתמשה בכלים הללו במרץ רב והשפיעה בצורה מכרעת על כל פינה בנופי הארץ. התכנון מגבוה לא רק בוצע ללא כל התייעצות עם הפרט, הוא גם נקט בקיצורי דרך ונמנע מדיונים דמוקרטיים פתוחים, נעזר בטענה לפיה בארץ שורר 'מצב חירום ביטחוני'. עד היום, השליטה הריכוזית היא סמן ההיכר של התכנון הישראלי.

     

     

    מהם כשלי התכנון בישראל?

    ההיסטוריה התכנונית הקצרה של ישראל, הפכה אותה למדינה המאופיינת בחלוקה לאזורים גיאוגרפיים שביניהם שוררים פערים גדולים, הן מבחינת רמת הפיתוח הסביבתי והן מבחינת הריבוד החברתי. כלומר, בכל השטח המתוכנן של המדינה פזורות באופן לא שוויוני קבוצות אוכלוסייה אמידות ועניות. במשך שנים רבות היתה זו הממשלה אשר 'פיזרה את האוכלוסייה', וקבעה הלכה למעשה מי יתגורר - והיכן. התוצאה היא יצירת נופים עירוניים כעורים של עיירות פיתוח, שיכונים ובנייני מגורים בפריפריה, מול שכונות וילות ודירות פאר במרכז הארץ. עם הזמן, שליטת ערכי

    הנדל"ן במסווה של שיקום שכונות, פינוי-בינוי וכדומה, הביאה שוב לפיתוח חסר אבחנה. בשנים האחרונות המדינה מעודדת-כביכול את כוחות השוק, ומתכסה במקבצים של רבי קומות ושכונות יוקרה לצד שכונות עוני ויישובים מוזנחים.

     

    הסביבה הבנויה בארץ משקפת מציאות חברתית עגומה: הפרט והקהילה אינם מעורבים בעיצוב סביבת מחייתם, ואזורים שלמים ממחישים את ניכור האזרחים למקומות מגוריהם ואת הרגשת האפליה מצד המדינה. הבנייה המסיבית בארץ מבטאת היגיון של רווחיות שוק נטולת כל רעיון חברתי-קהילתי. היצע הדיור ופריסתו אינם מאפשרים לאזרחים רבים להשיג מגורים הולמים במקום הרצוי להם. חוקי המדינה והניהול הביורוקרטי מערימים מכשולים בפני ניסיונותיהם של הדיירים להתאים את הסביבה לצורכיהם הפרטיים, האנושיים והיומיומיים.

     

    אולם מעל לכל, הכשל הבולט של יישום מדיניות התכנון המרכזי בישראל, הוא חלקו באי-מניעת ההרס הסביבתי. נוכח האסון האקולוגי העומד בפתחנו, לצד מעורבותה המתמשכת של מערכת התכנון בתהליכי תן-קח, יש לתהות האם העדפת כוחות השוק על-פני הפוליטיקה הלאומית היתה מביאה לתוצאות גרועות יותר.

     

     

    מה בין תכנון ממשלתי לתכנון פרטי?

    שלוש תכונות עיקריות מבדילות את התכנון הממשלתי מהתכנון הפרטי: סמכותיות. לתוכניות הממשלה יש סטטוס חוקי, ואי שמירה על תנאיהן מהווה עברה על החוק. בישראל, בה התכנון כה נפוץ, השיח הציבורי אודותיו סובב ברובו סביב שאלות של חוק ומשפט וכמעט אינו נדרש לנושאים הקשורים בסביבה; ריכוזיות. לא רק שכל התוכניות הרשמיות הן מקשה אחת, מהכוללנית ביותר עד הפרטית ביותר, כל אזרח נדרש להגיע לירושלים על-מנת להתדיין על נושא הקשור לביתו הפרטי; מקצועיות. מי שקובע בענייני תכנון הוא המקצוען, היינו מתכננים שהמדינה מסמיכה מטעמה. קביעה זו מרימה מחיצה בין הציבור הרחב למתכננים, שאינם רק אנשי מקצוע אלא גם עסקנים פוליטיים ופקידים הטוענים לסמכות תכנונית. במצב כזה, התכנון הרשמי הופך למפעל אזוטרי שרק הגורמים הרשמיים יכולים לבצע, ואילו לאזרח הפשוט אין כל יכולת להיות מעורב בקביעת איכות מרחב המחייה שלו.

     

    האם התכנון בעידן הניאו-ליבראלי שונה באופן מהותי? בפועל, ניתן לומר כי אין שוני בין השניים הן בהפעלת התכנון והן בתוצאותיו. הסיבה לכך היא שמירת השליטה המוחלטת של המדינה במשאב הקרקע ובמעמד התכנון כחוק. יתרה מזאת, המשק הניאו-ליבראלי בארץ פועל בתיאום מלא עם השלטונות, בעוד המדינה מחזיקה בשליטה לא רק על הקרקע והתשתיות, אלה גם על גביית המסים, קביעת שכר העבודה, ייבוא כוח העבודה, מדיניות האכלוס והפיתוח ועוד. בניגוד לטענות, המדינה לא נסוגה ממעמדה אלא פועלת באותה נמרצות מאחורי הקלעים. במצב כזה של שילוב הון-שלטון, הסיכוי שייווצר 'תכנון מלמטה' קלוש. האינטרסים המושקעים במבנה התכנון הקיים מושרשים ומקובעים עד-כדי-כך שהשינוי הקטן ביותר דורש מאמץ ציבורי ופוליטי רב.

     

     

    נו, אז מה עושים?

    הגיע הזמן לחשוב אחרת, לקחת לידינו את עיצוב פני הארץ שלנו. תכנון סביבת המגורים אינו עניין של מה בכך, ויש קשר הדוק בין התדרדרות החברה להתדרדרות במצבה של הסביבה. האם לא הגיע הזמן להפסיק להסתמך על השלטונות ש'יסדרו' את מרחב מחייתנו - ולהעביר את התכנון מידי המדינה לידיים פרטיות? המדינה, כמובן, יכולה עדיין ליזום, לתכננן ולבצע פרויקטים לאומיים באמצעות חקיקה מתאימה, אך ניתן בהחלט לדמיין מצב בו יוזמות תכנוניות קהילתיות תבואנה מהאזרחים עצמם. הנה כמה רעיונות לסדר יום חדש:

     

    עבודת חשיבה: יש לנסות לדמיין עולם אחר, עולם בו הקשר בין האזרח למקום בלתי אמצעי, טבעי והדדי. עולם בו התכנון הוא פעולה רצונית שמטרתה להשיג יעדים קולקטיביים משותפים תוך כדי דין ודברים דמוקרטי. אין ספק שכל עוד קיימת חשיבה קהילתית משותפת יהיה צורך להיערך לעתיד - קרי לתכנן - אך עלינו לנסות לדמיין תכנון שונה ממה שאנו מכירים. אפשר לחשוב על תכנון נטול לחץ וקביעות

    שרירותיות מצד המדינה אודות אורח חיינו בטענה שזוהי 'טובת הכלל'. במקום שליטה על האחר וחיזוקה באחיזה על הקרקע, אפשר לשאוף לסביבה בנויה המשקפת שכנות טובה, סולידריות חברתית וכבוד לטבע ולדורות הבאים. 

     

    עבודה פוליטית: תרגום המחשבה הלכה למעשה כרוך בשינוי פוליטי, הדורש בתורו שינוי מנטלי עצמי. עלינו להשתחרר מאמיתות המושרשות בתודעתנו, לפיהן המשטר הקיים הוא הטוב מבין האפשריים. אמנם התרגלנו לאמץ מושגים כגון "מה אתה יכול לעשות עבור המדינה" - אולם הגיע העת לחשוב על מה שהמדינה יכולה לעשות עבורינו. הרצון לשנות את המדינה בריא ואין בו חוסר נאמנות או חתרנות. נהפוך הוא, הרצון לשפר את המדינה נובע מהרצון לשפר את עצמנו.

     

    עבודה אישית: המהפך הגדול ביחס שבין הקהילה למשטר וביחס שבין הקהילה למרחב מחייתה מתחיל בצעדים יומיומיים, והניסיון להשיב את עיצוב המרחב האישי לידינו הוא חלק מהשיח הנגדי. לכן, ההתנגדות לתכנון המרכזי חייבת להיות רב-חזיתית, מפעולות פרטניות עד פעולות קבוצתיות ספונטניות או מאורגנות. בסופו של דבר, אזרחים הלוקחים את ניהול ותכנון עתידם על עצמם הם המעידים על קיומה של דמוקרטיה אמיתית.  

     

      

    • פרופ' יוברט לו-יון, לשעבר מרצה לארכיטקטורה בטכניון, הוא פעיל חברתי


     

    המכללה החברתית-כלכלית  מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. מדור שבועי מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה. לכל השיעורים לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים