שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רגעים קטנים של אשליה, רגעים קטנים של אהבה

    מידי פעם היה חולף על פני חדר מספר 4. אורי תמיד היה שם, מחייך, נוגע. גיא הרגיש שהוא צופה מהצד בפרק הסיום של סיפור שנכתב על ידי שניים שידעו משהו שימים יגידו אם יזדמן לו ללמוד בעצמו. אורי מאכיל את איתן, אורי מעביר מגבון לח לאורך יד רזה, אורי ישן מקופל על כורסה... אורי ואיתן. איתן ואורי

    גיא מאוד שמח לגלות שהצליח לקום בזמן. זה תמיד היה קשה לו, לקום מוקדם, ובמיוחד בימים האלה שהיה צריך להגיע למחלקה מוקדם יותר כדי לקחת מהחולים דם לבדיקות.

     

    באותו בוקר הצליח לקום בזמן והספיק להביט בה. מוזרים הרגעים הנזכרים האלה, רגעים פשוטים של אהבה שאולי מעולם לא היתה שם – להעביר אצבע על לחיה בעודה ישנה, להתנתק מחום גופה, לצאת מהמקלחת, לעמוד דומם בחדר השינה ולהביט בה נושמת נשימות איטיות ותמימות. אחר כך להטות את הראש הצידה בניסיון לקלוט את מלוא פרצופה ולחייך לעצמו מבלי שהיא יודעת אפילו שהוא עמד שם, היטה את הראש וחייך. רגעים קטנים מרכיבים אשליות גדולות.

     

    במורד הדרך המתפתלת אל בית החולים, עושה קול שני לשיר גלגל"צי טיפוסי של בוקר, הגניב מבט למראה האחורית וחייך חיוך של שביעות רצון שקטה. היה לו טוב בימים ההם, כשעוד לא שם לב שכבר חדל מלספר לה על הדברים שחווה שם, בבית החולים. הוא לא יודע מתי פיתח את הטאקט הזה, האופייני למי שהאהבה נטשה אותו בעודה ישנה במיטתו. טאקט, קול פנימי הממליץ לך – "עזוב, זה לא מעניין".

     

    גיא דוקר אנשים. זה מה שהוא עושה ביומיום. הוא דוקר אותם ומקיז את דמם, וזה למטרה טובה. תמיד עם חיוך וחצי בדיחה. "חצי בדיחה", כי הבדיחות שלו לא כל כך טובות. הן נוטות לעשות רק את חצי הדרך, ממש כמו האיש ההוגה אותן.

     

    אבל האנשים שהוא דוקר, אנשים שהוא בכלל לא מכיר, מעריכים את החיוך שלו כמו שהיא כבר שכחה להעריך. ואותה הוא מעולם לא דקר, ואולי... אולי זה כל העניין בעצם.

     

    היום קצת חבל לו שלקח לו כל כך הרבה זמן להבין שלא מגיע לו להיות עם מישהי שהחיוך שלו לא חשוב לה. אבל הוא לא חשב על זה אז, ביום ההוא, כשהכניס שלוש מבחנות אל כיס החלוק ונכנס לחדר מספר 4 במחלקה.

     

    החולה ממנו היה צריך לקחת דם לבדיקות עדיין ישן. לידו, מקופל על הכורסה ומכוסה סדין בית חולים, נמנם בחור צעיר. כשנכנס פקח הבחור המנמנם את עינייו.

     

    "בוקר טוב", חייך גיא, "באתי לקחת דם לבדיקות, אבל אני רואה שהוא עדיין ישן. אני אמשיך אל החולים האחרים ואחזור אחר כך. חבל להעיר אותו".

     

    "אני חושב שזה בסדר", השיב הבחור. "דיברנו לפני דקה. אני לא בטוח שהוא ישן, הוא פשוט קצת מותש".

     

    אז הסיר הבחור מעליו את הסדין, קם, הניח את ידו בעדינות על מצחו של האיש המבוגר ששכב במיטה והחל מלטף את ראשו בעדינות. "איתן", לחש, "איתן, אתה ישן חמוד? הדוקטור בא לקחת דם לבדיקות. זה בסדר עכשיו?"

     

    האיש המבוגר פקח את עיניו, הרעיד קלות את עפעפיו וראשו נע בהנהון עדין.

     

    "הוא אומר שזה בסדר דוקטור. אתה יכול לעשות את זה עכשיו".

     

    "אני עדיין לא ממש דוקטור, רק סטודנט. דרוש עוד מאמץ קטן", אמר גיא, מעט נבוך. תמיד הביך אותו כשקראו לו "דוקטור", תמיד הרגיש לו כאילו הוא מרמה.

     

    "זה בסדר", השיב הגבר הצעיר. "בשבילנו אתה הדוקטור. דרך אגב, אני אורי וזה איתן", אמר והושיט את ידו.

     

    "גיא", השיב ולחץ את היד המושטת.

     

    "דוקטור גיא", אמר הצעיר וחייך, וכך הכיר את אורי ואיתן.


     

    בבית הספר לרפואה מלמדים אותך הרבה דברים, אבל אף אחד לא מלמד אותך לחשוב שאיש צעיר המלטף ברכות את ראשו של איש מבוגר אינו בהכרח הבן שלו. אף אחד לא מלמד אותך לשים לב לכך שהוא קורא לו בשמו הפרטי ובטח לא מלמדים אותך לשים לב לזה, שבגיליון החולה של האיש המבוגר כתוב שהוא נשוי + 4, אבל אף אחד אינו מגיע לבקר אותו מלבד האיש הצעיר, שקורא לו בשמו הפרטי. את זה לימדה אותו אמא שלו. היא לימדה אותו את הדברים החשובים באמת בחיים, ואת כל היתר לימדו אותו החיים עצמם.

     

    כמה שעות אחר כך גם התברר לו מדוע הגיע איתן למחלקה.

     

    הוא שנא את הרגעים האלה ברפואה. הרגעים הארורים האלה שבהם התמונה מתבהרת דווקא כשהשמיים מתקדרים, והשמיים של איתן היו מאוד קודרים. אפילו קרן האור החייכנית שהתלוותה אליו לא יכלה לשנות את העובדה, שמיטת בית החולים המאסיבית היא בעצם תחנתו האחרונה, או אחת לפני.

     

    מידי פעם היה חולף על פני חדר מספר 4 או נכנס לומר שלום. אורי תמיד היה שם, מחייך, נוגע. גיא הרגיש שהוא הצופה מן הצד בפרק הסיום של סיפור שנכתב על ידי שניים שידעו משהו שימים יגידו אם יזדמן לו ללמוד בעצמו. הוא היה ממרקר להם פסקאות: אורי מאכיל את איתן, אורי מעביר מגבון לח לאורך יד רזה, אורי ישן מקופל על כורסה... אורי ואיתן. איתן ואורי.

     

    בערב היום השלישי, לאחר הרצאה בחדר הסמינרים שבמחלקה, ניגש לחדר הרופאים כדי לאסוף את התיק שלו. משהו במסדרון משך את תשומת לבו. שתי אחיות נשענו על הקיר בפתחו של חדר מספר 4 והביטו פנימה. "מה קורה?" שאל, והמבוגרת בינהן החוותה בראשה אל פנים החדר.

     

    בתוך החדר החשוך עמד אורי ובידו עוגת יום הולדת פשוטה ועליה שני נרות מהבהבים. על זרוע מכשיר הטלוויזיה נקשרו, שמוטי גוף, שני בלונים אדומים. אורי נשף וכיבה את הנרות. "יום הולדת שמח חמוד", אמר ואז רכן ונשק לאיתן על מצחו. אחר כך ניגש והדליק את האור. "תודה על הסבלנות חבר'ה", אמר לנוכחים בחדר. אמר וחייך.

     

    כמה דקות אחר כך, כשהוא כבר בדרך החוצה, ראה אותו עומד בחדר המשפחות ומביט החוצה מבעד לחלון. רגליו ניצבו איתנות על הרצפה בפישוק קל, ידיו היו שלובות על חזהו ורק הכתפיים רעדו קצת.

    ניגש. לא כל כך ידע מה לומר.

     

    "זה לא תמיד פשוט, לחייך. אני מרגיש כאילו אני מרמה, אבל אני חייב", אמר אורי אחרי ששתקו קצת.

     

    "למה אתה חושב שאתה חייב לחייך כל הזמן?" שאל גיא. "אל תחמיר עם עצמך אורי".

     

    'החיוך שלך אורי, החיוך שלך עושה אותי מאושר'

    אורי חשב קצת ואז השיב: "אתה יודע, כשאיתן ואני עוד היינו בתחילת הקשר שלנו, הוא צחק פעם ממשהו ואני שאלתי אותו ממה בדיוק הוא כל כך מרוצה. הוא הביט בי בעיניים נוצצות וענה לי 'החיוך שלך אורי, החיוך שלך עושה אותי מאושר'. אתה מבין דוקטור?"

      

    גיא שתק. מה כבר היה להבין? יום אחד אתה פוגש מישהו, הוא פוגש אותך, והחיוך שלך עושה אותו מאושר. החיוך שלך הופך לבעל ערך בחייו של אדם אחר, הופך לחיוך שלו.


     

    הימים חלפו. אורי כבר לא האכיל את איתן כי כבר אי אפשר היה, אבל הוא תמיד היה שם, מקופל על הכורסה, מכוסה בסדין בית חולים בבוקר, או סתם עומד שם ומחייך.

     

    בבוקר יום ראשון, בשבוע שאחרי, הגיע גיא למחלקה. שוב הגיע תורו לקחת דם, אבל איתן לא הופיע בטופסי הבדיקות. הוא עבר עליהם פעמיים ואז נכנס לחדר מספר 4. הראש אמר לו "יש שלוש מיטות בחדר מספר 4. היו טופסי בדיקות לשלושה חולים בחדר מספר 4. אתה הרי יודע", אבל הוא לא הקשיב.

     

    על המיטה של איתן, בחדר מספר 4, שכב כבר מישהו אחר. מעליו, על זרוע הטלוויזיה, נותרו קשורים שני בלונים אדומים, מכווצים מחוסר אוויר.

     

    בצהריים, עם סוף ההרצאה, אמר הפרופסור: "יש חולה חדש בחדר מספר 4. מקרה מאוד מעניין. אני ממליץ לכם ללכת לראות".

     

    וגיא הלך. בדרך הביתה חשב לעצמו, "הוא צדק – באמת מקרה מעניין. לעזאזל, מי לא?"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    התחנה הלפני אחרונה?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים