שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המכתב שנגנב
    "'אם מדובר בעניין הדורש מחשבה', ציין דופאן, כשחזר בו מכוונתו להצית את הפתיל, 'ניטיב לבחון אותו בחשכה'". פתיחת הסיפור "המכתב הגנוב" מתוך טרילוגיית סיפורי הבלש של אדגר אלן פו שרואה כעת אור בעברית

    בפאריס, מיד לאחר רדת החשכה בערב נשוּב רוח אחד בסתיו --18, התענגתי על הרהורים ושאיפת מקטרת בחברת ידידי ס' אוגוסט דופאן בספרייתו הקטנה, או יותר נכון בקיטון הספרים שבירכתי דירתו, בקומה השלישית בבית ברחוב דונוט מס' 33, ברובע סן ז'רמן.

     

    במשך שעה לפחות שמרנו על שתיקה מוחלטת; למסתכל מהצד נראה שכל אחד מאתנו שקוע אך ורק באדוות העשן המסתלסלות שהעיקו על האווירה שבחדר. ואולם אני התדיינתי ביני לבין עצמי בעניינים מסוימים שעלו בשיחתנו בשעה מוקדמת יותר של הערב; כוונתי לפרשה ברחוב מורג ולתעלומה שאפפה את רציחתה של מארי רוז'ה. על כן ראיתי בכך מעין צירוף מקרים כאשר דלת דירתנו נפתחה לרווחה, ודרכה נכנס מיודענו הוותיק מסייה ג'---, מפקח משטרת פאריס. 

     

    קיבלנו את פניו בלבביות, כי האיש היה משעשע בה במידה שהיה בזוי, ולא ראינו אותו זה כמה שנים. ישבנו בחשכה, ודופאן קם כדי להדליק מנורה, אבל חזר והתיישב בלי לעשות זאת כשג'--- אמר שבא להיוועץ בנו או, ביתר דיוק, לשאול בעצתו של ידידי באיזה עניין רשמי שגרם צרות רבות.

     

    "אם מדובר בעניין הדורש מחשבה," ציין דופאן, כשחזר בו מכוונתו להצית את הפתיל, "ניטיב לבחון אותו בחשכה."

     

    "זה עוד אחד מהרעיונות המוזרים שלך," אמר המפקח. שנהג לכנות "מוזר" כל דבר שהיה מעבר להשגתו, ועל כן חי לו בתוך צבא שלם של "מוזרויות".

     

    "נכון מאוד," אמר דופאן בעת שהגיש לאורח מקטרת וקירב אליו כורסה.

     

    "ומה הקושי עכשיו?" שאלתי, "לא עוד רצח, אני מקווה?"

     

    "לא, לא; שום דבר כזה. לאמתו של דבר, העניין פשוט מאוד, ואין לי כל ספק שנוכל להסתדר אתו בעצמנו; אבל חשבתי שדופאן ירצה לשמוע את פרטיו כי הוא מוזר כל כך."

     

    "פשוט ומוזר," אמר דופאן.

     

    "כן, בהחלט; וגם לא בדיוק כך. לאמתו של דבר, כולנו תוהים תהייה גדולה כי הפרשה באמת פשוטה כל כך, ועם זאת היא מבלבלת אותנו לגמרי."

     

    "אולי פשטותו של העניין היא המכשילה אותך," אמר ידידי.

     

    "אילו שטויות אתה מדבר!" השיב המפקח, וצחק בלבביות.

     

    "אולי התעלומה ברורה מדי," אמר דופאן.

     

    "אלוהים אדירים! מי שמע על רעיון כזה?"

     

    "מובנת מאליה קצת יותר מדי."

     

    "חה חה חה! חה חה חה! חי חי חי!" שאג האורח שלנו, משועשע עד עומק לבו, "אוי, דופאן, אתה עוד תהרוג אותי!"

     

    "ומה, אחרי ככלות הכול, הוא העניין שלפנינו?" שאלתי.

     

    "טוב, אספר לכם," ענה המפקח; הוא שאף שאיפה ארוכה, יציבה ומהורהרת, והיטיב את ישיבתו בכיסאו. "אספר לכם בכמה מילים; אבל לפני שאתחיל אני מבקש להזהיר אתכם שמדובר בפרשה שמצריכה חשאיות גמורה, וקרוב לוודאי שאאבד את משרתי אם ייוודע שגיליתי אותה למישהו."

     

    "המשך," אמרתי.

     

    "או לא," אמר דופאן.

     

    "ובכן; קיבלתי מידע אישי, מהדרגים הגבוהים ביותר, שמסמך מסוים מדרגת חשיבות עליונה נגנב מחדרי בית המלוכה. ידוע מי גנב אותו, בזה אין כל ספק; ראו את האיש לוקח אותו. ידוע גם שהוא עדיין בחזקתו."

     

    "מנין לך?" שאל דופאן.

     

    "אפשר להסיק זאת בבירור," השיב המפקח, "מטבעו של המסמך, ומתוך אי-הופעתן של תוצאות מסוימות שהיו מתרחשות ברגע שהיה יוצא מחזקתו של השודד - כלומר, אם היה משתמש בו כפי שהוא מתכוון, מן הסתם, להשתמש בו."

     

    "אנא פרש מעט את דבריך," אמרתי.

     

    "אוכל רק לומר שהמסמך נותן בידי מי שמחזיק בו כוח מסוים באגף מסוים שבו לכוח הזה יש ערך רב מאוד." המפקח חיבב את לשון הדיפלומטיה.

     

    "עדיין אינני מבין בדיוק," אמר דופאן.

     

    "לא? ובכן, מסירתו של המסמך לידי אדם שלישי, שאת שמו לא אציין, תסכן את כבודה של אישיות מהמעלה הגבוהה ביותר; ועובדה זו מעמידה את המחזיק במסמך בעמדת כוח כלפי האישיות רמת-המעלה שכבודה ושלומה נתונים בסכנה כה גדולה."

     

    "אבל עמדת כוח זו," קטעתי את דבריו, "תתממש רק אם יֵדע השודד כי הנגזל יודע על השודד. מי יעז..."

     

    "הגנב," אמר ג'---, "הוא השר ד---, שאינו נרתע מדבר, יאה ולא יאה. שיטת הגנבה היתה גאונית ונועזת כאחת. המסמך הנדון - מכתב, למען האמת - הגיע לידי האישיות הנגזלת כשהיתה לבדה בבוּדוּאר המלכותי. בעת שעיינה בו, נכנסה לחדר במפתיע אישיות רמת-מעלה אחרת, שבעיקר מפניה ביקשה להסתיר את המכתב. אחרי ניסיון נחפז וכושל להשליך אותו למגירה היא נאלצה להניח אותו, פתוח כפי שהיה, על השולחן, אבל מאחר שהכתובת היתה כתובה בחלק העליון, לא התגלה התוכן והמכתב חמק מהעין. בצומת זה של ההתרחשויות נכנס השר ד---. עיני החתול שלו צדו מיד את המסמך, הוא זיהה את כתב היד, הבחין במבוכת האישה שאליה הופנה, ועמד על סודה.

     

    לאחר שסיכם במהירות כמה ענייני עבודה, כדרכו, הוציא מכתב דומה למכתב הנדון, פתח אותו, העמיד פנים שהוא קורא בו, ואז הניח אותו לצד המכתב האחר. שוב שוחח, במשך כרבע שעה, על ענייני המדינה. לבסוף, בצאתו, לקח מן השולחן גם את המכתב שלא היתה לו כל זכות עליו. בעלת המכתב ראתה, אך כמובן לא העזה להפנות את תשומת הלב לפעולה בנוכחותה של האישיות האחרת, שעמדה ממש לצדה. השר נחפז ויצא והשאיר את מכתבו שלו - שהיה חסר כל חשיבות - על השולחן."

     

    "כאן," אמר לי דופאן, "יש לך בדיוק מה שנחוץ כדי שעליונותו תהיה מושלמת - השודד יודע כי הנגזל יודע את זהותו."

     

    "כן," השיב המפקח. "והכוח שהושג בדרך זו מופעל למטרות פוליטיות במידה מסוכנת מאוד זה כמה חודשים. האישיות הנגזלת הולכת ומשתכנעת מדי יום ביומו בצורך להשיב לעצמה את המכתב. אבל את זאת, כמובן, אי-אפשר לעשות בגלוי. לבסוף, בייאושה, הפקידה את העניין בידי."

     

    "אדם חכם ממנו," אמר דופאן, מבעד למערבולת מושלמת של עשן, "אי-אפשר לבקש, אפילו לא בדמיון."

     

    "אתה מחמיא לי," השיב המפקח. "אבל באמת ייתכן שמחשבה דומה עברה בראשה."

     

    "ברור," אמרתי, "כפי שציינת, שהמכתב עדיין מוחזק אצל השר; שכן החזקתו זו, ולא שימוש במכתב, היא שמאצילה לו את הכוח. עם השימוש ייעלם הכוח."

     

    "אמת," אמר ג'---, "ועל פי ההכרה הזאת פעלתי. דאגתי הראשונה היתה לבצע חיפוש מדוקדק במעונו של השר; וכאן הקושי הגדול היה טמון בצורך לבצע את החיפוש בלי ידיעתו. מעל לכול, הוזהרתי מפני הסכנה הנשקפת אם תהיה לו סיבה לחשוד בכוונותינו."

     

    "ואולם," אמרתי אני, "אתה לגמרי 3au fait בחקירות כאלה. משטרת פאריס עשתה זאת לעתים תכופות בעבר."

     

    "אכן; ולכן לא אמרתי נואש. גם בהרגליו של השר ראיתי יתרון גדול. הוא נעדר מביתו לעתים קרובות כל שעות הלילה. אין לו משרתים רבים. הם ישנים במרחק מדירתו של אדונם, ובהיותם נפוליטנים, רובם, הם מתבסמים ברצון. יש בידי, כידוע לכם, מפתחות שבעזרתם אני יכול לפתוח כל חדר וכל משרד בפאריס. במשך שלושה חודשים לא חלף לילה שלא ביליתי את רובו בחיטוט יסודי בביתו של ד---. כבודי עומד כאן על הפרק, ואם לגלות סוד גדול - הפרס הוא עצום. לכן לא זנחתי את החיפושים עד שלא השתכנעתי שהגנב הוא אדם פיקח ממני. נדמה לי שסרקתי כל כוך וכל פינה שבהם היה ניתן להחביא את המסמך."

     

    "אבל האם לא ייתכן," שאלתי, "שאף על פי שהמכתב נמצא אצל השר, ועל כך אין עוררין, הוא הסתיר אותו במקום אחר, לא במעונו?"

     

    "בזה קשה להאמין," אמר דופאן. "מצב העניינים המיוחד השורר כעת בחצר המלוכה, ובייחוד אותם תככים שד--- ידוע בהם, עושים את זמינותו המיידית של המסמך - היכולת להשיג אותו בהתראה של רגע - לעניין שאינו נופל בחשיבותו מההחזקה בו."

     

    "היכולת להשיג אותו בהתראה של רגע?" אמרתי.

     

    "כלומר, להשמידו," אמר דופאן.

     

    "אמת," ציינתי. "מכאן ברור שהמסמך נמצא במעונו של השר. אשר להימצאו על גופו של האיש, את זאת אנו יכולים להוציא מכלל אפשרות."

     

    "לחלוטין," אמר המפקח. "פעמיים ארבו לו 'שודדים', ועשו על גופו חיפוש קפדני בפיקוחי האישי."

     

    "יכולת לחסוך מעצמך את הטרחה הזאת," אמר דופאן. "ד--- איננו טיפש גמור, אני מניח, ועל כן ברור שצפה מראש את המארבים הללו."

     

    "לא טיפש גמור," אמר ג'---, "אבל הוא משורר, ועל כן רק כפסע מפריד בינו לבין טיפש."

     

    "נכון," אמר דופאן, אחרי נשיפה ארוכה ומהורהרת מהמקטרת שלו, "אם כי אף אני שגיתי פה ושם בחרזנות."

     

    מתוך "הרציחות ברחוב מורג" מאת אדגר אלן פו, מאנגלית: שירלי אגוזי, סדרת הקלאסיקונים, הוצאת עם עובד ואמנות לעם
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הרציחות ברחוב מורג". אולי הפשטות היא המכשלה
    לאתר ההטבות
    מומלצים