ייסורי מצפון: אתם עובדים ומזניחים את הילדים?

אני זוכרת את עצמי ילדת מפתח. תמיד שרוך קשור אל הצוואר ובקצהו מפתח בודד, לרוב מוטמן מתחת לחולצה. אני זוכרת את הסנדוויצ'ים של עזרא שישב על ידי, מושקעים, טריים, מגרים. מדי פעם עזרא נתן לי ביס, ובסתר ליבי הייתי מבכה על מר גורלי: לאמא שלו יש זמן. היא לא עובדת. היא הולכת בבוקר למכולת, קונה לחמניה טרייה ומשקיעה בה את כל ידיעותיה הקולינריות. בקלות אני מצליחה לחזור שנים רבות אחורנית ולהרגיש בנחירי אפי באופן כל כך מוחשי את הריח הנפלא של הסנדוויצ'ים של עזרא. הסנדויצ'ים שלי היו רגילים להחריד, חסרי מעוף, כאלה שנעשים בחטף, כי ממהרים לעבודה.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

בחוויה של ילדה זכורה לי האבחנה הברורה בדרכו של עולם: טיב הכריך כפונקציה של אמא טובה, היינו, אמא לא עובדת, מול אמא רעה – עובדת.

כשנעשיתי אמא חשבתי שזכרונות הילדות שלי יזמנו לי דרך חדשה. כמו כל אדם שרוצה להימנע מטעויות העבר ולסלול דרך משל עצמו, נטולת שגיאות ככל האפשר. היום אני כבר יודעת שטעיתי מאוד. העובדה שאמא עובדת או לא עובדת לא בהכרח נכרכת וקשורה לטוב או לרע. הסנדויצ'ים של עזרא היו מצויינים בשעתו, אבל סביר שגם הסנדוויצ'ים של אחרים היו טובים למרות שאמא שלהם דווקא כן עבדה.

יותר מזה, במשך שנים רבות שבהן עבדתי, הנקודה הרגישה של כריכי הגן ובית הספר הניחה אותי כל בוקר במטבח, טרוטת עיניים, טרופת שינה, מטושטשת מחלום – אבל עם כוונת אמת לשחזר את הצלחת הסנדוויצ'ים של עזרא בחיי ילדיי. מהר מאוד הובהר לי שהילד מבכר פיתה עם שוקולד על כל הצעה משופרת אחרת.

ארוחת צהריים בלי אמא

יותר מכל זכורה לי השיבה הביתה מדי יום בצהריים. המפתח הפותח דלת לבית ריק ושומם. מין שגרה ידועה מראש. בית אילם, סגור, כמעט נטוש. הדקה הראשונה של המפגש עם הריק הזה מלווה אותי כל חיי. גם בימיי הבוגרים אני שונאת להיכנס לבית ריק מאנשים. אני מדליקה מייד את הטלוויזיה כדי להתגבר על השקט הרועם הזה. מרימה כל תריס, פותחת כל חלון. מכניסה חיים מיידיים לבית השרוי בתרדמת.

מאוד רציתי למנוע מילדיי חיים צמודי מפתח. לא רק הנסיבות מנעו זאת. במקרים נדירים שבהם נכחתי בצהריים בביתי וקיבלתי את פניהם של ילדיי, לא מצאתי בכך אושר גדול, למען האמת. נכון שגידולם היה כרוך בלא מעט ייסורי מצפון על אותו תרחיש שכה רציתי לחסוך מהם - החזרה בסוף יום לימודים לבית ריק, אך בשכנוע עצמי יעיל הדחקתי זאת ככל שיכולתי.

חבל שאמא לא כאן לידי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

סביר להניח שאם נשאל את ילדינו, הם יעדיפו את אמא שלהם מקבלת את פניהם בצהריים, מגישה להם ממנעמיה, חוקרת לשלומם, מקבלת דיווחים טריים מהשטח, מתערה בין ביס לביס בשיעורים שקיבלו ואולי אף מציעה עזרתה בהכנתם.

אבל מאחר שלא כל האמהות חפצות בכך, וחלקן אף מודות שקל יותר לעבוד מחוץ לבית מאשר בתוכו, אפשר להתנחם בכך שהן אינן במיעוט, שהילדים שלהן לומדים עצמאות מהי, שהן מרוויחות למחייתן ובעיקר – שהבעלים שלהן אינם מרגישים שעול הפרנסה מונח על כתפיהם בלבד, מה שמחסל מראש כל אופציה של דברי רשע וזדון כלפיהן.

עליי להודות: מצאתי עצמי שבה מיום עבודה, אומנם עייפה אך הרבה יותר נחמדה וסבלנית כלפי לילדיי. החלוקה הזו של היום לשני חלקים שונים מהותית, איזנה אצלי את יכולת הנתינה. השוני בין תפקיד בעבודה לבין תפקיד בבית, כאמא, הוא זה שיצר יש מאין אנרגיות מחודשות, כנראה. לא אגזים ואומר שהיתה אוחזת אותי תזזית ופעלתנות יתר, אך בהחלט נכון יהיה לומר שהפגנתי ערנות, עניין, שמחת חיים וגאווה רבה על יכולותיי הבלתי מוגבלות. ממש אם השנה.

אין אמת מוחלטת!

אין כאן צדק מוחלט או אמת ודאית. יש העובדות ויש הנשארות בבית (ולא שלהישאר בבית אומר לא לעבוד), לטוב ולרע, כמו בכל דבר כמעט. יש היוצאות לעבוד בעיקר כדי להתפרנס, ויש העושות זאת גם מטעמים של הגשמה עצמית, תחושת ערך, צורך באיזון עם בן זוגן, חוסר סיפוק מלהישאר בביתן. יש הנשארות בבית מתוך אידיאולוגיה הרואה בגידול ילדים משימה גורפת תוך נתינה מוחלטת. יש הפוחדות מלהיכנס למסלול העבודה, מלהתחיל להניע הגלגל. יש הפוחדות מכישלון ומעדיפות להישאר במצב מוכר, קיים, ידוע ובלתי מאיים. יש המרפדות ימיהן בלימודים, בסדנאות, בחברות, בהתנדבות ונהנות מכל רגע.

למזלנו הגדול אנחנו הורים, וזו העבודה העיקרית והחשובה מכל. זו הפרנסה המכניסה ביותר.

לימור סימקין היא אמא לשלושה ילדים: בני 18, 13 ו-6.

לכתבה הקודמת של לימור סימקין.