10,211 לילה ולילה

ה־27 בספטמבר 1954. סטיב אלן הממושקף עולה לשידור הכלל־ארצי הראשון שלו מבמת תיאטרון ההדסון בניו יורק. "אתם צופים ב'טונייט שואו'", אומר אלן לצופי רשת אן.בי.סי כשהוא נשען על הפסנתר שלו, "ואני רוצה לתת לכם קודם את החדשות הרעות: התוכנית הזאת עומדת להימשך לנצח".

אלן התכוון לזה שהתוכנית שלו ארוכה כמו הסכסוך הערבי־ישראלי ("חושבים שאתם עייפים עכשיו? חכו שיהיה אחת בלילה. למעשה בחרנו במיוחד בתיאטרון המסוים הזה בגלל שהוא מכיל מקומות שינה לכ־800 איש"), אבל השנים שעברו מאז מעניקות לבדיחה שלו על הנצח טוויסט נבואי. "חושבים שאתם עייפים עכשיו?", הוא יכול היה להמשיך את המונולוג, "חכו לעונה ה־55 של התוכנית, ב־2009. אז יתחיל להגיש אותה המנחה החמישי, איזה ג'ינג'י בשם קונאן אובראיין. הוא ייוולד רק בעוד תשע שנים". אבל הוא לא המשיך ואמר את זה, כי סטיב אלן היה הרבה יותר מצחיק ממני.

עד לתחילת שנות ה־50, אם מישהו באמריקה נשאר ער מול המסך זה היה כדי לצפות בשידורים חוזרים של סרטים שהיו ישנים כבר אז

כן, הלייט־נייט האמריקאי נראה נצחי. 53 שנים אחרי השידור הראשון ההוא של סטיב אלן, האמריקאים עדיין הולכים לישון כל לילה עם "הלילה". כלומר, כל לילה עד ה־5 בנובמבר, שבו פרצה בהוליווד שביתת התסריטאים והורידה מהאוויר את התוכנית הנצחית של אן.בי.סי ואת המתחרות שלה. זה קרה בעבר - גם בשביתת התסריטאים הקודמת, ב־1988, הלייט־נייטים יצאו לחופשה מאונס - אבל זאת הפעם הראשונה שזה קורה כשגם בישראל כבר מכירים את "הלילה" בגירסה הנוכחית, זאת של ג'יי לנו. הכל יכול להשתנות אחרי סגירת הגיליון, אבל כרגע זה אומר שאין לנו מה לראות בלילה חוץ מליאור שליין, מה שאומר שכרגע אין לנו מה לראות בלילה, אז יש לנו זמן פנוי לבדוק איך הפכה תוכנית קצת ארוכה לפורמט טלוויזיוני עם חיי נצח. אז הנה, בדקתי.

רוצים להשתגע

לא צריך מנוי ב"יס" בשביל להכיר את "הלילה" עם ג'יי לנו והסנטר ומונולוג הפתיחה והאורחים המפורסמים; חוץ מהסנטר, הנוסחה הזאת קיימת מאז שסטיב אלן נשען על הפסנתר שלו. אבל "הלילה" לא המציאה רק פורמט מגניב: היא בעצם המציאה את כל הקטע של לראות טלוויזיה לפני השינה.

עד לתחילת שנות ה־50, אם מישהו באמריקה נשאר ער מול המסך זה היה כדי לצפות בשידורים חוזרים של סרטים שהיו ישנים כבר אז, או כדי להסתכל על העיגול עם הפסים והשעה ולהגיד "מגניב, טלוויזיה". עד שבא איש אחד בשם סילבסטר "פאט" וויבר - אתם לא מכירים אותו גם בתור אבא של השחקנית סיגורני וויבר - שהבין שני דברים. אחד, שצריך לעשות טלוויזיה של לילה. ושתיים, איזו מין טלוויזיה זאת צריכה להיות.

וויבר היה סגן מנהל רשת אן.בי.סי, אחר כך גם המנהל שלה, ותמיד גאון. זה לא רק שחיקויים של התוכניות והרעיונות שהוא פיתח לפני חצי מאה רצים עד היום: זה שבלעדיו לא היתה לנו טלוויזיה כמו שאנחנו מכירים היום. בין השאר הוא המציא את "תוכנית היום" - מקפצה לאנשי עיתונות ומכבסה לאנשי רייטינג - ופיתח את המודל העסקי שבו דקות הפרסום נחלקות בין מפרסמים שונים (עד שוויבר הופיע היה מפרסם אחד בתוכנית, והיא היתה מקבלת את שמו. כמו "שעת הקומדיה של קולגייט" או "ספורט 99 של ארקדי"). וחוץ מזה, עוד בימים שהרשתות היו מפסיקות לשדר ב־23:00, הוא תפס שאנשים יישארו ערים בלילה אם רק ייתנו להם משהו מצחיק לראות.

וויבר הבין שתוכנית לילה תלויה במגיש הנכון ובפורמט הנכון. כבר ב־1950 הוא ידע את מה שקונאן אובראיין יודע היום: שבלילה צריך להיות אקסצנטרי וקיצוני. שבחצות צריך לשדר דברים שאי אפשר להביא בשידור חוזר בארבע לפני רפי רשף. שההיגיון צריך להיות כמו זה שהשמיע סטיב אלן כשהציג את לני ברוס: "אנחנו מקבלים הרבה מכתבים על זה שאנחנו מעליבים, גסים ופוגעים באנשים מסוימים, אז החלטנו להביא פעם בחודש קומיקאי אחד שיפגע בכולם".

וויבר התחיל בקטן ב־1950, כשהעלה לשידור בניו יורק את ה"ברודוויי אופן האוס", תוכנית בסגנון תיאטרוני הוודוויל שהיו נפוצים בארה"ב בין סוף המאה ה־19 למלחמת העולם השנייה: מנחה שמקשר בין מחזות קצרים, ריקודים ונאמברים מוזיקליים וקומיים. המנחה העיקרי ב"ברודוויי אופן האוס" היה ג'רי לסטר, וכבר בסוף השנה הראשונה נמאס לו להמציא קטעים חדשים. מה עשה? הביא איזה בלונדינית עם שדיים עצומים, קרא לה "דגמר" ואמר לה לשבת על כיסא מאחור, לשתוק ולנשום עמוק. באמצע 1951, כשדגמר התחילה לקבל יותר תשומת לב מלסטר, הוא עזב. כעבור חודש ירדה התוכנית, ואיתה ירדה גם דגמר. מחשבה נחמדה, תודו.

למרות הכישלון של "ברודוויי", וויבר לא ויתר על הרעיון של תוכנית לילה מאוחרת. אבל הוא עדיין חיפש את האיש הנכון ואת הפורמט המתאים. למזלו, הם בדיוק היו בסביבה.

ויהי לילה

סטיב אלן כבר היה די מפורסם בתחילת שנות ה־50. היתה לו תוכנית רדיו לילית מצליחה, וב־1953 - בזמן שוויבר עסק בחיפושים שלו - הוא קיבל גם תוכנית טלוויזיה לילית ב־WNBT, תחנה מקומית של אן.בי.סי בניו יורק. שם המשיך אלן לפתח את מה שהתחיל ברדיו, ובהמשך יהיה "תוכנית הלילה". הלייט־נייט החלוצי שלו הצליח הרבה יותר מניסיונות דומים בשיקגו, ופאט וויבר ידע שהוא מצא עסקת חבילה: גם את הפורמט וגם את האיש שיגרמו לאנשים להישאר ערים בשביל לראות טלוויזיה.

אלן הביא לתוכנית שלו כמעט את כל מה שאנחנו מכירים בלייט־נייטים של היום - את השולחן האלמותי, את הקריין, את המונולוג הקומי בהתחלה, את המפורסמים באמצע ואת "האורח המוזיקלי" בסוף (אפילו אלביס הופיע אצל אלן כמה שנים לפני ההופעה המפורסמת שלו ב"אד סליבן שואו"). גם השיחות הטיפשיות עם הקהל הופיעו לראשונה אצל אלן; אחת מהצופות הקבועות באולפן, ליליאן מילר, הופיעה בכל כך הרבה קטעים, שהיא נאלצה להצטרף לאיגוד האמנים בטלוויזיה וברדיו. מילר המשיכה להיות חלק מתוכניות הלילה בארה"ב עד 1986.

עשרות שנים לפני שגורים של חיות פרא נשכו את הידיים של ג'וני קרסון וג'יי לנו, הם נשכו את הידיים של אלן. יובל לפני הירידות של לנו על מנהיג הלהקה קווין יובנקס, אלן הסתלבט על הנגנים שלו. אפילו את "ג'יי ווקינג", אחת הפינות הפופולריות בתוכנית של לנו - זאת שבה הוא מציג שאלות טריוויה לאנשים ברחוב ואז צוחק על כמה הם טיפשים - המציא אלן באמצע שנות ה־50.

לסטיב אלן היה גם כישרון נדיר לאלתור, והוא בהחלט היה זקוק לו: להבדיל מהצילומים של "ג'יי ווקינג" היום, התוכנית והשיחות שלו היו משודרות בשידור חי. באחת מהגיחות הכי מפורסמות שלו הוא הסתובב בניו יורק, ושאל כמה אנשים שאלה זהה.

סטיב אלן: "הבחירות הנשיאותיות מתקרבות. נניח שהיית תומכת במועמד, אבל ברגע האחרון היית מגלה שהוא הטרוסקסואל מוצהר. האם עדיין היית מצביעה עבורו?".

אישה מכובדת: "כן".

אלן: "למה?".

אישה מכובדת: "אני לא יודעת".

אלן: "את לא יודעת, אבל עדיין היית מצביעה בשבילו".

אישה מכובדת: "כן".

אלן: "הצבעת אי פעם להטרוסקסואל?".

אישה מכובדת: "הו, לא, לא. אתה מדבר על סקסואל - לא, לא, אני אף פעם לא אצביע בשביל זה".

לאלן היה גם טאץ' מיוחד לגילוי כישרונות חדשים, מה שהפך לעוד מסורת מכובדת של תוכניות הלילה. קומיקאים כמו לני ברוס, ג'קי מייסון וסטיב מרטין - כולם הופיעו במסיבה של סטיב אלן בתחילת הקריירה שלהם. מייסון, היהודי המטורף שאתם בטח מכירים בתור הרבי/ אבא של קרסטי ב"משפחת סימפסון", אמר על אלן: "האיש הזה נתן לי הזדמנות בעסקי השעשועים כשכולם אמרו 'הוא יהודי מדי', ואני מדבר על היהודים. כשכולם אמרו 'הוא נמוך מדי', ואני מדבר על אנשים נמוכים. כשכולם אמרו 'לא ייצא ממנו כלום', ואנשים שאפילו לא עבדו אמרו את זה. כשאף יהודי בעולם לא העסיק אותי, הגוי הגבוה הזה עם המשקפיים החליט שאני מתאים למופע שלו ונתן לי קריירה".

בסוף שנת 2000, עם מותו של אלן, היטיב לסכם את האירועים העורך של Entertainment Weekly - עיתון שלא תראו ממנו לעולם עוד ציטוטים ב"בלייזר", אני מבטיח - "אם אי פעם הדלקת את הטלוויזיה אחרי 11 בלילה וצחקת, אתה חייב תודה לסטיב אלן". והפרס של פאט וויבר על כל זה? ב־1956 דחק אותו דיוויד סרנוף, הבעלים של החברה־האם שהחזיקה באן.בי.סי, החוצה מהרשת. וגרוע מזה, הבת של וויבר גדלה והפכה לנורא מעצבנת.

ג'ק המקשקש

דיוויד סרנוף זרק את פאט וויבר בעיקר כדי לקדם לנשיאות את בנו רוברט. עם כניסתו של סרנוף ג'וניור לתפקיד החליטה אן.בי.סי, במהלך מטומטם נורא, להפוך את "תוכנית הלילה" ל"הלילה! אמריקה אחרי החשכה". גם הקונספט השתנה, מתוכנית בידור לתוכנית חדשות - מין גירסה לילית לתוכנית "היום" - וגם זה היה מאוד דבילי. "הלילה! תוכניות עם סימן קריאה הן תמיד מחורבנות!" עלתה בעונת 1957, והצליחה בעיקר בדבר אחד: לגרום לסטיב אלן, ולמנחה־המשנה שלו ארני קובאץ', לעזוב.

אחרי שבעה חודשים לא היתה לאן.בי.סי ברירה אלא לחזור לקונספט ולשם המקוריים. אלא שסטיב אלן כבר היה עסוק בתוכנית שבועית מצליחה, וקובאץ' פצח בקריירת שעשועונים מפוארת (טוב, ככל שקריירת שעשועונים יכולה להיות), והרשת התחילה לחפש מחליף. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף נבחר אחד ממנחי תוכנית הבוקר הכושלת של רשת סי.בי.אס, ג'ק פאאר.

פאאר, בדרן צנוע ונוירוטי אבל חסר פחד, התפרסם לראשונה ב־1938, מיד אחרי שאורסון וולס שידר ברדיו את "מלחמת העולמות" והכניס את כל אמריקה לפאניקה. פאאר היה הקול שהסביר לציבור במישיגן שחייזרים לא באמת פלשו לכדור הארץ ("תסמכו עלי", אמר הקול הצעיר שאנשים לא הכירו, "העולם לא מגיע לסופו. האם אי פעם שיקרתי לכם?"). במלחמת העולם השנייה הוא גויס ללהקת בידור, והסתבך בצרות כמעט בכל מופע בגלל ירידות על קצינים בכירים. זה לא לימד אותו לשתוק.

אחרי המלחמה הפך פאאר למנחה השעשועון שלימים ישודר בטלוויזיה וייקרא "שאלת ה־64 אלף דולר", אבל בזמנו של פאאר שודר ברדיו תחת השם הפחות מבטיח "שאלת ה־64 דולר". משם הוא המשיך לתוכנית הבוקר של סי.בי.אס, אבל לא הרבה חשבו שהוא דומיננטי מספיק כדי להנחות תוכנית משלו. אבל אן.בי.סי לא מצאה מישהו אחר, אז היא החליטו לתת לו סיכוי בשיטת ה"תעזוב את העבודה שלך, ואם לא תצליח אז גם אנחנו נפטר אותך".

הם לא פיטרו אותו.

פאאר חזר מיד לפורמט השולחן של סטיב אלן, ואפילו שדרג אותו לפורמט "השולחן והספה". למעשה, בלי ג'ק פאאר הייתם רואים היום ליד ג'יי לנו ודיוויד לטרמן אורחים שיושבים על כיסאות נפרדים. הספה התאימה לסגנון של פאאר, שהיה יותר איש שיחה מאשר קומיקאי, מה שמסביר למה הוא לא הוסיף ל"הלילה" כלום חוץ ממנה. בעצם הוא הוריד ממנה - בעיקר את המערכונים.

פאאר אמנם הפך את המונולוג הפותח של "הלילה" לאייטם קבוע, אבל הקומדיה שלו היתה יבשה ומרירה, רחוקה מאוד מההומור המיידי והפרוע של קודמו (חוץ מפעם אחת, כשהוא הזמין לבמה כוכבת קולנוע עם חזה מהסרטים במילים "הנה הם, ג'יין מנספילד!". אבל התסריטאי דיק קאבט כתב לו את הבדיחה הזאת). הדגש אצלו היה על הראיונות, או נכון יותר לומר "השיחות"; הקהל נמשך לתוכנית שלו בגלל האורחים המעניינים שהגיעו, ובגלל השערוריות הקטנות שהתרחשו שם - הרבה בגלל האופי הרגשני, הבלתי צפוי והלוחמני של המנחה.

האורחים הקבועים של פאאר - להבדיל מאלה של סטיב אלן, ובטח מאלה של ג'יי לנו - היו יותר כמו חברים שאתה מזמין הביתה מאשר אנשי מכירות שבאו לקדם סרט. התוכנית עדיין נמשכה עד אחת בלילה, וכל אורח היה מקבל רבע שעה לעומת חמש דקות בתוכניות של היום. האורחים היו חייבים להיות מצוידים באישיות מרתקת ובסיפור טוב, והם היו מגיעים כדי לחשוף את שניהם. כאן היה נעלם פאאר הלחוץ והקופצני של המונולוגים, ואיש השיחה המשעשע והסקרן היה מופיע.

אף מנחה של "הלילה" לא גרם לצופים, לעיתונאים ולאורחים להתאהב בתוכנית כמו פאאר. כשהוא התיישב לראשונה על כורסת המנחה, 46 תחנות־שותפות של אן.בי.סי שידרו את התוכנית; בסוף 1957 כבר שידרו אותה כל 170 התחנות של הרשת. למרות המספרים האלה נשאר פאאר על הכיסא החם במשך חמש שנים בלבד - וזה כולל חודש שלם שבו סירב המנחה לעשות את הקטע של להנחות.

איני יכול עוד

בתחילת 1959, אחרי שהטלוויזיה אימצה את טכנולוגיית הווידאו, "הלילה" הפכה מתוכנית בשידור חי למה שמכונה "לייב טו טייפ" (כלומר "הקלטה חיה", שידור לא ערוך אבל גם לא ישיר). הצעד הזה פתח בפני מנהלי אן.בי.סי את האפשרות לצנזורה, מה שהוביל לאחת מהפדיחות הגדולות ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית - פדיחה המוכרת בארה"ב כ"תקרית השירותים", ובישראל כ"אה, וואלה, לא ידעתי".

זה קרה ב־10 בפברואר 1960. ג'ק פאאר סיפר על אישה בריטית שביקרה בשווייץ ושאלה במלון "איפה ה־W.C", כמו שבריטים חסודים קוראים למה שאבא שלכם קורא מחראה. השווייצרי חשב שהיא מדברת על כנסיית וויסייד צ'אפל, והשאיר לה פתק בחדר שאותו הקריא פאאר: "ה־W.C ממוקם 15 ק"מ מהחדר שלך, הוא מסוגל להכיל 229 אנשים, והוא פתוח רק בראשון וחמישי. אולי יעניין אותך לדעת שהבת שלי נישאה ב־W.C. אשמח לשמור לך את המושב הכי טוב, שם כולם יראו אותך".

כשפאאר צפה בתוכנית הוא גילה שחתכו לו את כל שלוש הדקות של הבדיחה. רצה הגורל וה־11 בפברואר היה יום חמישי, היום היחיד בשבוע שבו עדיין שודרה "הלילה" בשידור חי. ב־23:30 עלה פאאר לשידור, התיישב ליד השולחן שלו ואמר: "הייתי ער 30 שעות ונאבקתי במצפון שלי. אני עוזב את תוכנית הלילה. חייבת להיות דרך טובה יותר מזאת להתפרנס". את השידור סיים, לא בלי פאניקה, קריין התוכנית יו דאונס.

במשך חודש ניסתה אן.בי.סי לפייס את הכוכב מספר אחת שלה, כשאת התוכנית מגישים מנחים אורחים. אחד מהם היה גראוצ'ו מרקס; אחד אחר היה מנחה שעשועונים צעיר בשם ג'וני קרסון, שבתוך שנתיים יירש את פאאר ויהפוך לאייקון. אבל באותה שנה, חודש אחרי תקרית השירותים, ג'ק פאאר חזר לתוכנית שלו לקול מחיאות הכפיים של הקהל המופתע. הוא פתח את השידור במשפט שהפך לקלאסיקה: "כמו שאמרתי לפני שהפריעו לי" - כאן עצר אותו הקהל עם עוד סיבוב של מחיאות כפיים - "הייתי בטוח שחייבת להיות דרך טובה יותר מזאת להתפרנס. טוב, חיפשתי ומתברר שאין".

זאת לא היתה השערורייה היחידה של פאאר, שהרגשנות שלו היתה חלק גדול מההצלחה של התוכנית אבל גם נתח משמעותי מהבעייתיות שלה. היו הרבה דברים קטנים - ריבים מתוקשרים עם אד סליבן, הסתבכויות עם מפרסמים (חברת הלבשה תחתונה הפסיקה לעבוד עם "הלילה" אחרי שפאאר אמר שהתחתונים שלה "כל כך הדוקים שזה כאילו גמד מחבק אותך"), וגם שביתת התסריטאים הראשונה, ב־1960: כדי להשאיר את התוכנית באוויר הוריד פאאר את מינון הבדיחות לטובת עוד שיחות, מהלך שבטח עצבן כמה כותבים.

והיו גם דברים גדולים, בעיקר כי פאאר היה אובססיבי בכל מה שנוגע לפוליטיקה. הוא טס לקובה מיד אחרי ההפיכה הקומוניסטית, ראיין את פידל קסטרו ושיבח אותו; אחרי הכישלון של "מפרץ החזירים" הוא ניסה לארגן החלפה של טרקטורים בשבויים, מה שלא בדיוק התקבל בברכה בסטייט דיפרטמנט. וב־1961 החליט פאאר לשדר מברלין בזמן שהסובייטים הקימו שם את החומה, מהלך פופולרי בערך כמו הביקור של אחמד טיבי בלבנון.

בתחילת 1962 החליט פאאר שזהו זה, שלהגיש כל לילה תוכנית של 90 דקות זה מספיק קשה גם בלי שחצי מדינה צועקת עליך. אז הוא פרש, והשאיר אחריו תוכנית לילה יציבה וחשובה - אבל לא יציבה או חשובה כמו שתהיה תחת ג'וני קרסון.

הנההההה ג'וני

ב־1 באוקטובר 1962 הציג המנחה האורח גראוצ'ו מרקס את המנחה הקבוע החדש של "הלילה". קרסון לא ממש תכנן מראש מה לעשות עם הג'וב הזה; לפני שידור הבכורה, כשהסייד־קיק הנצחי שלו אד מקמהון שאל אותו "מה בעצם התפקיד שלי כאן?", קרסון ענה לו ש"אני אפילו לא יודע מה התפקיד שלי כאן". ובכל זאת, "המלך הבלתי מעורער של תוכניות הלילה" נשאר בתפקיד הזה עד 1992. זה יוצא 30 שנה, הרבה יותר מכל אחד אחר. ובכל לילה מחדש הציג אותו מקמהון בקריאה Heeeeeere's Johnny, אולי שתי המילים הכי מפורסמות בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית.

קרסון החזיר את "הלילה" לפורמט המקורי שלה: תוכנית בידור קלילה, עמוסה בבדיחות ובמערכונים ובצחוקים עם הקהל והאורחים. בגלל המהפך הזה נתפס קרסון כבחור החדש שצריך להוכיח את עצמו - והוא עשה את זה בתוך משהו כמו ארבעה חודשים. אז פשטה השמועה שהבחור החדש שווה משהו, והרייטינג שלו שבר את השיאים של אלן ופאאר.

קרסון היה תמונת ראי של קודמו בתפקיד ("פאאר יצר עניין", נכתב במגזין טיים, "אבל בקרסון צופים"). בחור רגוע ונינוח שיודע לצחוק על עצמו, ובדרך כלל מנותק רגשית ופוליטית. היה לו תזמון קומי מושלם, והוא נעזר בו כדי להפוך את מונולוג הפתיחה למה שאנחנו מכירים היום: קרסון היה הראשון שהגיש אותו בעמידה, בניגוד לפאאר ואלן שישבו לצד פסנתר או שולחן, והוא היה זה שהפך אותו לאגדי. מכירים את הקטע המעצבן שבו המנחה שואל את הקהל "אתם יודעים כמה קר/ חם היה היום"? ובכן, קרסון אחראי לזה. "היה כל כך קר שפוליטיקאים השאירו את הידיים בכיסים שלהם" ו"היה כל כך חם שמוזיקאים הסניפו קוביות קרח" הם משפטים שחוזרים עליהם בארה"ב עד היום.

הקומדיה הצינית של קרסון החזירה את "הלילה" לימי הטירוף של סטיב אלן, והיכולת שלו לזוז הצידה בדיוק בזמן כדי לפנות את הבמה לאורחים הפכה את הראיונות שלו למוצלחים לא פחות מאלה של פאאר. בתגובה, האמריקאים צפו בו כמו מטורפים: חצי מיליון צופים וכ־20 תחנות הצטרפו לרשת אן.בי.סי רק בשביל קרסון, למרות תחרות מאיי.בי.סי (בהגשת סטיב אלן, לא פחות) ומאוחר יותר גם מסי.בי.אס ומפוקס. כבר ב־1978, 14 שנים לפני שפרש, כתב ה"ניו יורקר" שההצלחה של קרסון היא "ללא תקדים בהיסטוריה של הטלוויזיה".

טלוויזיה בלייזר

ב־1972 עברה "'הלילה" מניו יורק לאולפני ברבנק בלוס אנג'לס. קרסון איים להתפטר, וזכה בהעלאה במשכורת וביום חופשה קבוע: בימי שני החליפו אותו מנחים אורחים, והחל מ־1983 הפכה ג'ואן ריברס למנחה־מחליפה הקבועה (עד שרשת פוקס גנבה אותה, ותכף נגיע לזה). בסופו של דבר התקצרו גם ארבעת ימי העבודה של קרסון, שתמיד התלונן ש־90 דקות זה יותר מדי זמן: ב־1980 הוא הצליח לקצר את "הלילה" לאורך הנוכחי שלה, 60 דקות. זמן קצר אחר כך, אגב, זכתה חברת ההפקות שלו בבעלות על התוכנית.

אם הקדנציה בת 30 השנים של קרסון היתה סיפור הצלחה בלתי נתפס, זה בין השאר כי הוא התמודד עם משהו שנחסך מסטיב אלן ומג'ק פאאר: תחרות. המשמעותית ביותר היתה מרשת איי.בי.סי, שהעלתה מולו ב־1969 את ג'ואי בישופ - שבעצמו החליף את קרסון יותר פעמים מכל מנחה־אורח אחר. אבל בישופ נכשל וירד מהמסך אחרי שתי עונות (מרב גריפין, אגב, הצליח אפילו פחות בסי.בי.אס). והתחרות שהכי הכעיסה את קרסון באה מרשת פוקס, שב־1986 הציבה מולו את ג'ואן ריברס. התוכנית שלה נכשלה מיידית, אבל קרסון לא דיבר איתה יותר, ובטח לא הסכים לארח אותה יותר בתוכנית שלו. מאז הפך המחליף המועדף שלו ללילות שני בדרן אחד עם סנטר עצום בשם ג'יי לנו.

נקודת הג'יי

במשך 30 שנה ראה הקהל האמריקאי את קרסון מזדקן על המסך והופך מבחור מצחיק עם עיניים כחולות לזקן מצחיק עם עיניים כחולות, אבל הנתונים נשארו מדהימים: התוכנית שלו הניבה 20 אחוזים מההכנסות של אן.בי.סי. ברשת ציפו שהוא ימשיך אל תוך שנות ה־2000 - ונכנסו להלם כשהודיע שיעזוב ב־1992.

אחרי 30 שנה ו־4,350 תוכניות, הלילה האחרון של קרסון היה שקט ונוסטלגי. אד מקמהון העלה זיכרונות; רובין וויליאמס היה מטורף ומצחיק; בט מידלר היתה מדוכדכת ובוכייה. בסוף ראו 50 מיליון צופים את ג'וני קרסון יושב על שרפרף, לבד במרכז הבמה מול אולפן ריק, בדיוק כמו ג'ק פאאר בלילה שבו עזב את "הלילה". "אני, אה, אחד מהאנשים הכי ברי מזל בעולם", הוא אמר בשקט שלא הצליח להסתיר את ההתרגשות. "מצאתי משהו שתמיד רציתי לעשות, ונהניתי מכל דקה. היה לי לכבוד ולזכות להיכנס לבית שלכם במשך כל השנים האלה, ואני מקווה שכשאמצא משהו אחר שארצה לעשות - ואחשוב שגם אתם תאהבו - תהיו נדיבים ותזמינו אותי לביתכם כמו שתמיד עשיתם. אני מאחל לכם לילה טוב מאוד מכל הלב". ואז הוא קם והלך.

קרסון לא חזר לטלוויזיה. ב־2005, בגיל 79, הוא מת מנפחת ריאות (שהמתינה לו די הרבה זמן, בהתחשב בזה שהוא היה מעשן כבד עד יומו האחרון). בחודש שעבר, בסקר ענק שנערך בין צופי רשתות הכבלים בארה"ב, נבחר קרסון לדמות הטלוויזיונית האהובה ביותר באמריקה בכל הזמנים. ג'רי סיינפלד, שהתגלה אצל קרסון ב־1981 (עם "בשווייץ לא היו מלחמות כבר 500 שנה, וזה מזל רציני לצבא השווייצרי. אני לא יודע אם ראיתם אי פעם את האולר השווייצרי, אבל זה לא בדיוק חתיכת נשק") הגיע למקום השמיני. ג'יי לנו לא נכנס לרשימת 50 הגדולים.

לנו לא היה ולא יהיה קרסון, אבל להגנתו ייאמר שהוא נכנס לנעליים הכי גדולות שאפשר למלא בטלוויזיה - ושתמיד היתה לו תחרות רצינית. הוא החל להנחות את "הלילה" כשמולו ניצב הלייט־נייט של ארסיניו הול, שעלה לשידור עוד ב־1989: הקהל של קרסון הזדקן יחד עם המנחה שלו, והול גנב מ"הלילה" הרבה מהקהל הצעיר. הוא השתלט גם על הקהל השחור, שתוכניות הלילה לא ממש ספרו לפני שרשת פוקס הלכה על הקונספט המהפכני של מנחה שחור. אבל לנו הצליח להתמודד עם הול. הוא היה די צעיר בעצמו, ולבעיה הדמוגרפית השנייה הוא מצא פתרון אלגנטי: כמנהיג הלהקה החדשה של "הלילה" נבחר ברנפורד מרסליס, מוזיקאי ג'ז שחור (אנחנו הכרנו רק את קווין יובנקס, שהחליף את מרסליס ב־95'). המהלכים האלה הצליחו עד כדי כך שהתוכנית של הול בוטלה ב־1994, מה שהשאיר מול לנו את המתחרה השני, הצפוי פחות והמשמעותי יותר: דיוויד לטרמן.

דיוויד לטרמן. אן.בי.סי חשבה אחרת

במשך עשר שנים, מ־1982 ועד הפרישה של קרסון, לטרמן היה המנחה של "התוכנית המאוחרת" - זאת שמשודרת ישר אחרי "הלילה" והיום מככב בה קונאן אובראיין. לטרמן חשב שזה מספיק כדי להפוך אותו ליורש הטבעי של קרסון, והאמת היא שגם קרסון והקהל שלו חשבו ככה. אבל אן.בי.סי חשבה אחרת, ובחרה באיש עם הסנטר. לטרמן עזב את הרשת, שמצידה הושיבה על הכיסא שלו את אובראיין האלמוני, והלך להתחרות ב"הלילה" עם תוכנית מקבילה בסי.בי.אס. וזה כבר היה יותר רציני מארסיניו הול.

אליך, ג'ינג'י

לטרמן נחשב, בטח בהתחלה, כאיכותי יותר - וכמתאים הרבה יותר להנחיית תוכנית לילה - מהמתחרה שלו. לנו נתפס כאחד שמשתדל לרצות את כולם, ובעיקר כמי שריכך את הקומדיה המושחזת שלו כדי לא לעצבן אף אחד ("היי חבר'ה", נהג הקומיקאי המנוח ביל היקס לחקות אותו, "אני ג'יי לנו. זוכרים שהייתי מצחיק?"). אבל בסופו של דבר הצליח לנו לבסס את עצמו דרך ראיונות די מוצלחים ולגמרי בלתי־נשכניים - ועם יציבות של לוחם סומו. הוא המנחה היחיד בתולדות "הלילה" שלא משתמש במנחים־אורחים; האיש מופיע כל ערב כמו כאב ראש של נשואה.

עם הזמן מצא לנו מחדש את ההומור שלו: היום, כשהוא כן מרשה לעצמו לפתוח את הפה, הוא עושה את בצורה שהיתה מכניסה בדרן ישראלי לכלא. תשאלו את או.ג'יי סימפסון ומייקל ג'קסון (לנו הקדיש לו פעם מונולוג שלם, והוא לא עסק בכישרונו המוזיקלי), או את לינדזי לוהאן - שאמא שלה כתבה אי־מייל ל"הלילה" והאשימה את לנו שהוא "עוזר לדחוף את הנערה לשכרות". אם כי בואו נודה בזה: היא לא ממש צריכה עזרה.

מאז אמצע שנות ה־90, ולראשונה בתולדות הלייט־נייט האמריקאי, חולקים שני קומיקאים את התפקיד הדיסוננטי של המרדים הלאומי. לטרמן מנצח בביקורות, לנו ברייטינג. שני המנחים שהתחילו במועדוני קומדיה קטנים הצליחו לא רק למשוך קהל, אלא גם להפוך את התוכניות שלהם למדד ההצלחה של כוכבי בידור, פוליטיקאים וכמעט כל דבר אחר. וזה הכוח האמיתי של תוכניות הלייט־נייט: הן לא הנצפות ביותר בלוח השידורים, הן לא מייצרות היסטריה כמו "אמריקן איידול" וכל החרא הזה, אבל אם יש לך משהו למכור או לקדם - משהו שאתה צריך שיכירו - זה המקום. עד כדי כך שעם פרוץ שביתת התסריטאים הנוכחית, דווח שהדאגה העיקרית באולפנים ההוליוודיים היא לא מה שיקרה כשלא יהיה מי שיכתוב את הסרטים של 2008, אלא כשלא יהיה איפה לשווק את אלה של 2007.

ועכשיו עומד חלק גדול מהכוח הזה להחליף ידיים. כדי להימנע משידור חוזר של קרב הירושה המכוער בין לנו ללטרמן, אן.בי.סי החליטה כבר ב־2004 - בזמן חגיגות היובל של "הלילה" - שהמנחה החמישי של התוכנית יהיה קונאן אובראיין. לנו הוצג אז כמי שוויתר באבירות על כיסאו, והיום לגמרי לא ברור אם הוא באמת משתגע לעזוב, אבל לו"ז כבר יש: הג'ינג'י יחליף את הסנטר בעונת 2009, כשאולפני "הלילה" יעברו מברבנק ליוניברסל ויהפכו לדיגיטליים לחלוטין, מה שזה לא אומר.

קונאן אובראיין. הג'ינג'י יחליף את הסנטר בעונת 2009

נכון להיום, התוכנית שסטיב אלן ניבא שתימשך לנצח ניצבת במקום הרביעי בתולדות הטלוויזיה האמריקאית בכל הנוגע לשנות שידור - רק "פגוש את העיתונות", אופרת הסבון Guiding Light ו"תוכנית הבוקר" (גם היא של פאט וויבר) ותיקות ממנה. כששביתת הכותבים הנוכחית החלה, היא שודרה בפעם ה־10,211. אבל אם תשאלו את ג'יי לנו, לא הרבה קרה מאז ליל הבכורה בספטמבר 1954. "אנחנו לא עושים שום דבר חדש", הוא אומר. "את הכל התחיל סטיב אלן".