לא רוקד בחתונות. תראו מה אתן (לא) מפסידות
כשאתה לא רוקד בחתונה אנשים מביטים בך במבטים מאשימים כאלה כאילו באת בגלל האוכל או שאתה בטח האקס של הכלה. מסכן. נותנים לך את ההרגשה שאם אתה לא רוקד אז אתה מעכיר את האווירה, לא ממש שמח בשמחת הזוג הצעיר. הנה הסיבות
"או, אוהד. אני שמח שהגעת" (אני מתחתן היום ויש לי אלף ואחד דברים על הראש. באמת מרטיט לי את האשך הימני שהגעת).
- "ברור, לא הייתי מפסיד את זה בחיים" (אבל אני מפסיד "הכספת" בגללך, יא בן זונה).
אחר כך למצוא את השולחן שלך, להסתובב בין מאות האנשים שאתה לא מכיר ושרובם לא ממש נרגשים מהאירוע ולמצוא את עצמך עונה לשאלות של אנשים זרים שלבושים בבגדים מוזרים, כמו שמלת שושבינה בצבע סגול קרמי:
"היי, אז אתה מהצד של החתן או של הכלה?"
- "האמת? התקלת אותי. זה היה די מזמן, אבל עד כמה שזכור לי אני שכבתי באמצע. למה, את בקטע?"
בכלל, אני לא ממש אוהב חתונות. זה לא בגלל המעמד עצמו על שלל משמעויותיו האמיתיות או המומצאות, כמו בגלל שאני לא רוקד. אני לא רוקד בחתונות, וכשאתה לא רוקד בחתונה אנשים מביטים בך במבטים מאשימים כאלה כאילו באת בגלל האוכל או שאתה בטח האקס של הכלה. מסכן. נותנים לך את ההרגשה שאם אתה לא רוקד אז אתה מעכיר את האווירה, לא ממש שמח בשמחת הזוג הצעיר. והאמת? אני באמת לא שמח בשמחתם. רבאק, אני לא מכיר אותם בכלל!
לנשים זה קל. לנשים מותר לעשות הכל
אני גם חושב שיש משהו לא הוגן בכל עניין הריקודים הזה. הרי אם נהיה כנים לרגע – גברים לא יודעים לרקוד. לנשים זה קל. מותר לכן לעשות הכל. כל תנועה שבחורה תעשה לפי הקצב זה ריקוד, אבל כמעט שאין תנועות ריקוד גבריות.
איזה גברים אנחנו רואים שם על רחבת הריקודים? יש את החנונים האמיצים שעומדים ומזיזים רק את הראש או מנערים את הרגליים כאילו נכנס להם משהו לסנדל. יש להם הבעה חצי מבוהלת חצי מנותקת – "יו, תראו אותי, אני רוקד! אני רוקד! אני לא מאמין, אני רוקד! בנאדם, אנשים מסתכלים. תשמור על איפוק. אבל אני רוקד!".
יש את הדודים הנחמדים עם המבט החולמני הזה בעיניים – "אוי, זה מזכיר לי את ערב הבוסה-נובה בו הכרתי את אשתי שתחייה במסיבה בבית המפלגה שברחוב המסגר. מה היתה השנה? 58 כמדומני". הם דווקא חמודים. אותם אני אוהב.
תמיד יש כמה ערסים, קרובים של הכלה מדרגה רביעית שאין לי מושג מאיפה התנועות שלהם מוכרות לי, אבל תמיד כשאני רואה אותם אני מתחיל לדמיין את רמי וויץ יושב בעמדת הדיג'יי.
ויש את הגברים שדווקא יודעים לרקוד, אבל קצת קרוב מדי זה לזה, לטעמי הסטרייטי.
והכי אני אוהב את המתחממים. אלה קמים מהכסא וישר מתחילים לנער את הידיים ואת הרגליים כמו שחיין על מקפצה. עושים חימום לפני שהם נעמדים ברחבת הריקודים ומזיזים רק את הראש.
זאת עובדה: היחידים שיודעים לרקוד אלה בחורות והומואים. כל האחרים פשוט לא יודעים לרקוד, ויש לזה סיבה אחת – האגן. אתה לא יכול באמת לרקוד אם אתה לא מניע את האגן. עקרונית, גברים סטרייטים פשוט לא יודעים להניע את האגן, ואלה שכבר יודעים, לא נעים להם. אני בהחלט יכול להבין אותם.
בוקסרס צמודים וג'יימס בראון במערכת
ניסיתי את זה פעם באיזה חתונה. שתי הבחורות שהושבו לצדדי עברו שולחן, ובן הדוד של החתן, שהגיע לבוש בחליפת עור ירוקה ושם פס שחור מתחת לעיניים, לא עזב אותי כל הערב. אז אני לא עושה את זה יותר, ובטח שלא בחתונות של אנשים שאני לא ממש מכיר. בחתונות של חברים טובים אני סתם קופץ כמו טמבל כמו כולם, אבל כשאני מגיע הביתה, אני לובש את תחתוני הבוקסר הצמודים שעושים לי ישבן חמוד, שם במערכת דיסק של ג'יימס בראון ומנענע את האגן בטירוף – איי פיל גוד, טו טודו טודו טודו, יו נוו דת איי ווד נאוו, טו טודו טודו טודו. אווו יהההה. אני מרחף.
יום אחד, יורם מהעבודה החליט להתחתן, או שמישהו אחר החליט עבורו. אני לא ממש יודע. יורם עבד איתי בפסיכומטרי. בחור נחמד, מדריך בינוני פלוס ומהאנשים המעצבנים האלה שאין להם אויבים. לא ממש הכרתי את יורם, ובטח שלא את ארוסתו, אבל יורם החליט להזמין אותי ועוד ארבעה מדריכים לחתונה שלו. זאת אומרת, שלה.
כשהוא הגיש לי את ההזמנה ולחש לי לא לעשות מזה עניין, כי יש בעבודה אנשים שהוא לא הזמין, כבר יכולתי לדמיין אותו ואת ארוסתו שוקדים על רשימת המוזמנים:
"תגידי מאמי, אני חייב שיהיה שולחן 'חברים מהעבודה'?"
"ברור טיפשון. שמעת פעם על חתונה בלי שולחן 'חברים מהעבודה'? אתה חייב. מה יגידו אנשים?"
"טוב, אבל מאמי, אני לא ממש חבר שלהם. את מי אני אזמין? אולי את אוהד? הוא נראה לי בסדר כזה".
"אז תזמין אותו, אבל קושקוש, האוהד הזה, הוא רוקד? כי אני ממש לא צריכה מישהו שיעכיר לי את האוירה בחתונה שלי, וזאת החתונה שלי! זה ברור לך העניין הזה, נכון?"
כך מצאתי את עצמי ערב אחד יושב ברכב עם עוד ארבעה מדריכים, כשאנחנו בדרכנו לחתונה של מישהו שאנחנו לא ממש מכירים. אנחנו אנשים נחמדים. לא אנחנו נמנע ממישהו את שולחן "חברים מהעבודה" בחתונה שלו. מה יגידו אנשים?
ואז התחילה המוזיקה. החבר'ה קמו כדי לעמוד ברחבת הריקודים ולעשות תנועות רובוטיות עם הרגליים, ורק אני וארז נותרנו לשבת ליד השולחן. אני מחבב את ארז. ארז בחור מאוד חכם וחביב, אבל אממ... סוג של מוזר. יש לו נטיה לפתח שיחה סביב הנושאים הכי לא צפויים בעולם, כמו "מי האנשים שקונים בסופר מלפפונים בחומץ ולא במלח?" או חוסר ההיגיון שבמשפט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", כי לדברי ארז, אם לא היית שם אז מאיפה לך לדעת, ואם כבר היית שם ועכשיו אתה כאן, אז למה להתלונן כל הזמן? בכל אופן, אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא.
"תשמע אוהד, יש לי שאלה אליך, אתה מקשיב? נגיד שיש באוניברסיטה בחורה שאתה מת להתחיל איתה, מישהי מדהימה שאתה והיא כל הזמן מחליפים מבטים, אבל אתה לא יודע איך ליצור את המגע הראשוני הזה".
- "סיטואציה מוכרת. נו, תמשיך".
"נגיד שיום אחד אתה נוסע באוטו ללימודים, מרשה לעצמך לנפוח נפיחת אחוריים אימתנית, כי אתה לבד באוטו, ואז פתאום אתה רואה אותה עוצרת טרמפים. המבטים שלכם מצטלבים. מה אתה עושה?"
- "התחלת עם השטויות שלך, ארז?"
"נו, מה אתה עושה?"
- "טוב, זה קל. אני מאט, מחפש עץ או עמוד ונכנס בו. למה אתה שואל?"
"הבנתי אותך גבר. גאוני! ככה אתה גם זוכה בבחורה שליבה אינו עומד בפני הגבר הרגיש שנכנס בעץ בגללה וגם נמנע מהפאדיחה הריחנית. גאוני! עכשיו, לגבי כספי הביטוח..."
בטרם הספיק ארז לסיים את המשפט צץ מאחוריו אחד מהרקדנים הנודניקים האלה, שתפקידם להקים אנשים לרחבת הריקודים, והניח יד על כתפו של ארז.
"נו, חבר'ה, מה קורה? קדימה! אל הרחבה. שמח!!! I love to dance, but my baby… נו, קדימה".
- "לא תודה", אמר ארז בנימוס, אבל ראיתי שהוא על סף פיצוץ.
"למה מותק? שמח!!!"
- "אני לא רוקד כשעצוב", השיב ארז.
"הנטשות, נכון? מגניב, אבל למה עצוב? זה יום שמח. שמח!!!"
- "אם לך היה רומן עם החתן בצבא גם לך היה עצוב עכשיו", השיב ארז ונאנח.
"אה...אוווו.. אממ...אוקיי. סבבה", מלמל הרקדן והמשיך לקפץ לעבר שולחן אחר.
"תגיד לי, אתה דפוק?" נבחתי על ארז "זה הבן-דודה של הכלה!"
- "אתה רציני?" החוויר ארז.
"את האמת? לא, אבל תגיד לי, למה אנחנו לא רוקדים?"
- "לא יודע. אני לא חושב שזה בשבילי. אני לא ממש יודע איך. ואתה? מה התירוץ שלך?"
"גם לא יודע. אני לא חושב שזה לגברים העניין הזה. לא ממש".
עצרו רגע, תחשבו על זה שניה לפני שאתם מתנפלים עלי עם כל ה"למה ככה אתה כותב? תראה את לי-אור שלי, שרוקד איתי בסלסה, איזה גבר, כפרה עליו, איך עובד קשה". אני לא מתכוון לכל ריקודי המותג למיניהם. מה זה ריקודי מותג? אלה כל ריקודי העם/ סלסה/ צ'ה צ'ה צ'ה האלה, שבהם אין לך יותר מדי שיקול דעת לגבי צעדי הריקוד. זה לא נחשב.
כשהיא תבוא איתי לקרטינג אני אלך איתה לסלסה
היתה לי פעם חברה שרצתה שאבוא איתה לרקוד סלסה באוניברסיטה. כבר התחלתי לקבל את הרעיון, אבל אז נשארתי עד מאוחר בקמפוס ואמרתי לעצמי שאם אני כבר שם אז אולי אלך לראות חוג כזה. להכיר את השטח, או את האויב. דיברתי עם הבחורים שם. שניים מהם ניסו להתחיל איתי והיתר תלו בי עיניים עצובות ואמרו לי "אני? אני פה בגללה". בגללה? אז כשהיא תבוא איתי לקרטינג אני אלך איתה לסלסה. למה מה קרה?
בעצם, אולי כמו הרבה דברים אחרים, שורשי הבעיה נעוצים בילדות שלי ובקשר עם אמא. אני זוכר שלאמא שלי היתה תקופה של "אוהד, יש לך גוף ל...".
זה התחיל עם "אוהד, יש לך גוף לשחייה". נו, שאני אתווכח עם אמא? הלכתי. אחרי שלוש פעמים שעמדתי על שפת הבריכה, גבוה בראש וחצי מכל יתר הילדים ועטוף במצופי הקלקר הלבנים ההם עם הנקודות הכחולות, החלטתי שזה לא בשבילי. אני עדיין זוכר את העוזרת של המציל – פצצה בשם סיון שלבשה בגד ים אדום שקוף. בכל אופן, אני החלטתי שהוא שקוף.
אחר כך אמא שלי גילתה את ה"אוהד, יש לך גוף לריקוד" ורשמה אותי לחוג בלט. כן, קראתם נכון – בלט. הלכתי. במשך שעה תרגלתי פלייה-רלווה עם כל הבנות בבגדי הגוף הוורודים שלהן. כשאמא הגיעה לאסוף אותי, המורה לבלט אמרה לה שיש לה בשבילה מתכון למרק בורשט מעולה. כל הדרך הביתה שמעתי את האמא התימניה שלי ממלמלת לעצמה "בורשט? בורשט? מה היא חושבת לעצמה המתנשאת הזאת? שהיא תלמד אותי להכין מרק?" עד שלבסוף פנתה אלי וצעקה: "אתה לא חוזר אל המתנשאת הזאת, אתה שומע? זה לא נתון לוויכוח!". נו טוב, אם זה לא נתון לוויכוח...
גלויה אלקטרונית מתוך אוסף JCards
נאלצתי לזנוח את חלומי לעמוד על במת היכל התרבות בגרביונים לבנים כשכל החבילה תלויה לי מקדימה כמו אשכול של פירות תאווה, כאילו כדי להתריס "אתם אולי צוחקים עלי שאני רקדן עליז, אבל הנשים והבנות שלכם יושבות עכשיו באולם ובוהות לי בחבילה". אבל אמא המשיכה לומר לי כמה נשים אוהבות גבר שיודע לרקוד ועד כמה זה חשוב. "גבר שיודע לרקוד זה מדהים", תמיד אמרה לי אמא.
אז אולי זה בגלל זה. אולי למדתי לייחס חשיבות יתר לעניין. כאילו אם יראו שאני לא כזה רקדן מדהים אז בחורות לא ירצו אותי. אני לא יודע. אבל פעם בכמה זמן, אני לובש את תחתוני הבוקסר הצמודים, שם במערכת דיסק של ג'יימס בראון ומתחיל לנענע. נכון, אף אחת לא בוהה לי בחבילה מקדימה, אבל זה עדיין כיף.
לפנייה לכתב/ת 
