פרסום שם חשוד - שריד מימי הביניים

עצוב לגלות שוועדת השרים לענייני חקיקה החליטה להסיר את הצעת החוק האוסר פרסום שמות חשודים עד להגשת כתב אישום. לא מפתיע לראות את מועצת העיתונות יוצאת נגד חוק כזה, הרי שום גוף לא תומך בהגבלה חוקית על כוחו.

אך הדיבור הרם על שמדובר בצנזורה ופגיעה בחופש העיתונות, והגישה לפיה לינצ'ים ציבוריים שאנו נחשפים אליהם משרתים ערכי יסוד במקום להוות וולגריזציה שלהם, מהווים היפוך יוצרות מדאיג. הגנה ממשית על כבוד האדם כרוכה בהבנה שחשד הוא רק חשד, כתב אישום הוא רק כתב אישום, ואם יש מקום לפרסם הרשעה של אדם (וגם על כך ניתן לחשוב מחדש, במיוחד אם מביאים בחשבון את בני משפחתו), יש לעשות זאת רק לאחר שניתנה לו זכות להגן על עצמו.  

סד הענישה בערים אירופאיות של ימי הביניים לא היה סתם אמצעי מכאיב אליו נקשר העבריין לשעות ארוכות. הסד אִפשר למעניש ולנענש להיות חשופים לעין כל, ולהפוך את ההשפלה הכרוכה בעונש לחלק בלתי נפרד מהגמול. בשלב מסוים הפכה הענישה במערב למוצפנת. הן החדירה הישירה לגופו של הנענש והן השפלתו הציבורית, החלו להיתפס כמימד מיותר ובלתי ראוי.

לטעמים להימנעות מהשפלה יש מספר היבטים: ההשפלה פוגעת בצד המשפיל ולא רק בנענש; לאחר ריצוי עונשו זכאי העבריין לבוא שוב אל בין כותלי הקהילה בה פגע, אך השפלתו תחסל את יכולתו לעשות זאת; גם העבריין זכאי לשמירה על כבודו; השפלת העבריין פוגעת קשות גם בבני משפחתו, כיוון שהשפלתו היא גם השפלתם.

בכל אופן, גם עבור המצדדים בענישה שכזו וגם עבור מי שבאו אחריהם, היה ברור שהשפלה היא עונש בפני עצמו, שחייבים לתת עליו את הדעת ולהצדיקו.

הבעיה היא שקל מאוד להצדיק פרסום של חשד, אך קשה הרבה יותר להצדיק העמדה לדין. מילת הקסם "לכאורה" מאפשרת לעיתון למעשה להרשיע את האדם בציבור, ואחר כך ליהנות גם מהפירות הפרסומיים של התמוססות החשדות וההוקעה העצמית, על כך שהפרסום אולי היה נמהר מדי. ההאשמה, הזיכוי (או אי הגשת כתב האישום) כמו גם הדיון על חוסר הבקרה העצמית, כולם כאחד הפכו לחומרי פרסום שניתן לשווק. כך למשל, אפשר להפוך נשיא לאנס סדרתי, ואחרי חודשים רבים למצוא שהאשמה הצטמצמה לה להטרדה מינית בלבד. לא עניין שולי, אבל גם לא אונס. 

תחקירי הפדופילים בטלוויזיה הציבו רף חדש לתהליך זה, כשמיסדו מיזוג בלתי נסבל בין חדשות, בידור והליך משפטי. נוספה לכך ההיתממות לפיה לא מתנהל כאן הליך ענישה במעמד צד אחד בלבד, הליך הקשור בהשפלת העבריין ובני משפחתו. הרי אם היה הכתב מעוניין אך ורק בצד הפלילי, הוא יכול היה להעביר את החומר המצולם למשטרה. הליך ענישה מבוקר של פדופילים אמור למנוע את חשיפתו, בין היתר בגלל הנזק הבלתי נסבל לבני משפחתו. קשה למשל לחשוב על מצבו הכיתתי של אחד מילדיו של הפדופיל שנחשף (הרי יצאנו בשם הגנה על ילדים, לא?) אבל למי אכפת? הרי זכות הציבור לדעת וגו'.

האירוניה הכפולה היא שהתחקירים הצדקניים הללו מנוהלים על ידי אותם ערוצי טלוויזיה, שיותר מכל גורם אחר עוסקים בלוליטיזציה של ילדים והצבתם השיטתית בפרסומות ולא רק בהן, כאובייקטים מיניים. כך הטלוויזיה מסוגלת ליצור מציאות בה ילדים מוצגים באופן מיני, וגם לצאת אחר כך לצוד את הפדופילים שהיא עצמה יצרה.

איבדנו את ההבנה שההשפלה הכרוכה בחשיפה היא עונש לכל דבר, ושהטלת עונשים מחייבת בקרה ומידתיות. איבדנו תובנה שהייתה דווקא ברורה בימי הביניים "החשוכים" ובחברות "נבערות" בנות זמננו, בהן עדיין נהוגים אותות קלון: התובנה שהשפלה וחשיפה ציבורית היא עונש. יש מי שיטען שהעונש מגיע לעבריינים מסוימים. יכול להיות, אבל צריך לצרף אותה באופן מוסדר לספר החוקים.

בנוסף, לא כתבי הטלוויזיה הם אלו שאמורים להכריע אם העונש מגיע לאדם מסוים במצב נתון. יש מי שמצביע על היעילות הרבה של החשיפות הללו, ויכולתן להרתיע. אבל גם סקילה באתרוגים ומניעת קבורה מסוגלים להרתיע, וויתרנו עליהם. עשיית צדק היא תהליך איטי ואפור אולי. אבל כך היא גם צריכה להישאר.

ד"ר צחי זמיר מרצה בחוג לספרות אנגלית והשוואתית באוניברסיטה העברית