המרצים מצילים את הדמוקרטיה

החלטתם של מרצים מהטכניון, אוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן-גוריון לגנות את נשיאי מוסדותיהם ואף לפעול להדחתם, בגין ניסיונם להביא להוצאת צווי מניעה נגדם, הינה אירוע מכונן. אירוע שהינו ראשית שיקומה של הדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה אלא כאשר ראשי הציבור מכירים בו כריבון, ואינם מבקשים לכפות עליו אורחות חיים שמבטאים עולם ערכים זר.

אפשר לטעון נגד מרצי האוניברסיטאות טענות כבדות משקל: הם דחו את פניותיהם של מרצי המכללות, הסגל הזוטר והסטודנטים לנהל מאבק משותף על עתיד ההשכלה הגבוהה הציבורית (שבמסגרתו תידרש הממשלה להקצות מיליארדים רבים החסרים לקיום מחקר והוראה ברמה בינלאומית); הם לא נענו להצעות להתחבר עם המורים למאבק על דמות החינוך וההשכלה בישראל; הם לא יצאו נגד שיטת הקידום הנוכחית המעניקה דרגות אקדמיות על פי כמות פרסומים, שיטת שוּק שהשחיתה את המערכת ודרדרה אותה מבחינה מדעית; בקיצור, הם לא יצאו נגד מהלכים כלכליים לאומיים ושיטות קידום שכפו עליהם בינוניות מדעית וגם את אובדן הפוטנציאל שלהם עצמם. אולם כל זה לא ישווה למהלך האמיץ האחרון שלהם.

הדמוקרטיה הישראלית הפכה מזמן לדיקטטורה הנבחרת אחת לכמה שנים, דהיינו לשלטון הרשאי לדעתו לעשות כלבבו לאחר שנבחר בפרוצדורה דמוקרטית.

כך באו מהפכות רבות שנכפו עלינו מלמעלה: במישור הלאומי נכפתה על החברה הישראלית מהפכת ההפרטה, שמרבית האזרחים מתנגדים לה ושהגיעה לשיאה בהפקרת אנשים חולים לסבל ומוות בגין אי-הגדלת סל התרופות בכמה מאות מיליוני שקלים מדי שנה; כך כופה הממשלה את תוכנית "אופק חדש" (מהדורה חדשה של תוכנית דברת להפרטת החינוך ולהגדלת שעבוד המורים) על ציבור האזרחים והמורים שמתנגד לה; מזכ"ל הסתדרות המורים העביר תוכנית זו במרכז הסתדרות המורים מבלי להראות את נוסח ההסכם המלא עם הממשלה לחברי המרכז; והממשלה מבקשת לכפות על האקדמיה והחברה כולה את תוכנית ועדת שוחט להפרטת ההשכלה הגבוהה ולהכפלת שכר הלימוד.

מדינת הרווחה היא בסיס הדמוקרטיה המודרנית. במקומות שבהם לא התפתחה מדינת רווחה, לא קיימת דמוקרטיה אמיתית, שבה שותפים הכל בהכרעות החשובות של חייהם; ובמקומות שבהם נפגעת מדינת הרווחה, נרמסת הדמוקרטיה.

ב"דמוקרטיה" הישראלית החדשה מותר לנבחר הציבור להתנהג כאילו היה הוא הריבון. הדבר מתבטא בדברי משפטנים ובחקיקת הכנסת. בחוקותיהן של מרבית המדינות הדמוקרטיות נאמר, שהעם הוא הריבון וחברי הפרלמנט הם נציגיו. בחוק יסוד הכנסת של ישראל נאמר ש"הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה" (כלומר של השלטון), ולא נאמר בו שחברי הכנסת הם נציגי העם הריבון.

נשיא בית המשפט העליון חולל מהפכה חוקתית-שיפוטית, שבה נתפסים הוא וחבריו בעיני עצמם כמלכים-פילוסופים, שהם לבדם יודעים את הטוב האוניברסלי, בעוד האזרחים חיים במערה אפלה ואינם מסוגלים להכירו. "טוב" זה התגלה בפסיקותיהם כדחיית מרבית העתירות לביטול העוולות הכלכליות של הממשלה.

גם הדמוקרטיה ההשתתפותית של האקדמיה הישראלית, שבה היו ראשי המוסדות ראשונים בין שווים, הפכה בשנים האחרונות למערכת היררכית נוקשה, שבראשה עומדים נשיאים כל-יכולים הרשאים לדעתם לעשות כל דבר, אף לפנות לבית הדין הארצי לעבודה, שהפך מזמן לזרוע המשפטית של יריבי מדינת הרווחה.

דוגמאות נוספות לתהליכים זהים ניתן למצוא כששרת החינוך ופקידי האוצר מבקשים להמליך על בתי הספר מנהלים כל-יכולים במקום לקדם דמוקרטיה השתתפותית של המורים; בתנועה הקיבוצית לא כינסו שני המזכירים את מוסדות התנועה לדיון במאבק המורים וניסו בכל כוחם למנוע את תמיכת התנועה הקיבוצית במאבק זה. השטח, קרי חברי התנועה הקיבוצית ומוריה, פעל נגדם בגילוי של דמוקרטיה אמיתית; יו"ר ההסתדרות הכללית, עופר עיני, שהכשיל רפורמה אמיתית בחינוך, ביקש לבטל את הליכי הבחירה הדמוקרטיים בהסתדרות.

בהתקוממותם נגד ראשי האוניברסיטאות, המנופפים בשוט ביטול השנה האקדמית, הורו המרצים לאזרחי ישראל ולחברי ארגונים רבים את אשר עליהם לעשות: להתקומם נגד כל מי שכופים עליהם מהפכות-מלמעלה. לישראל לא הייתה בשנים האחרונות "אינטליגנציה" במובן הפוליטי, שכבה משכילה המחויבת לבניית חברה טובה ומנהיגה את הציבור כולו להגשמת מטרה זאת, תוך כדי נכונות להקרבה עצמית. רבים מהמורים כבר הקימו אינטליגנציה זאת. הציבור מחכה למרצים שיצטרפו אליה ויסייעו, במעמד מרכזי, להובלתה.

ד"ר אורי זילברשייד הוא מתאם פעולות תנועת-הגג "ברית חברתית" (המאגדת את ארגוני הסטודנטים, ארגוני המורים, תנועות הנוער הכחולות, ארגון ההורים הארצי, מועצת התלמידים והנוער, מגמה ירוקה, פרלמנט נשים, מאהל נודד וארגונים נוספים)