החבר הכי טוב של אבא
"כילד דמיינתי איך השניים מכריעים יחד כל יריב במכת אפיים ארצה, מגיעים יחד שלובי זרוע לכל מטרה בתרועת ניצחון". בשביל מאיר בן מאיר, זבולון המר ז"ל היה קודם כל החבר הטוב של אבא. עשור למותו
לעיתים קרובות, במפגשים המשותפים שלנו בשמחות משפחתיות, היה זבולון המר ז"ל מספר לי סיפר קבוע ובת שחוק על פניו. זבולון היה נזכר כיצד ערב חג הפורים, בעודו פוסע עם אבי יבדל לחיים טובים וארוכים לכיוון בתנו, נגשה אל אבי בזעקות שבר אחותי הגדולה: " מאיר גילה לכולם את התחפושת המיועדת שלי לפורים", סיפרה אחותי הבכורה בבכי תמרורים. אבי הביט בי במבט שאמר הכול ובתגובה חינוכית מהירה שאינה משתמעת לשני פנים, פסק ללא עוררין לבנו הסורר:" מאיר, אתה לא תתחפש השנה. איך עשית דבר כזה לאחותך הגדולה?!". ואני, במבט של נצחון תמוה, החצפתי פני בתגובה ואמרתי בבטחון מופגן: "מה זה משנה. לא אכפת לי. בכל מקרה להתחפש זה רק מנהג ולא מצוה".
מאותו היום, בפאתי חג הפורים, עברו הרבה מים בירדן. עברו וחלפו ימי פורים רבים. אחותי ואני בגרנו והתחלנו להתמודד בעצמנו עם ילדים ותחפושות. לכשלעצמי שכחתי מזמן את המאורע החריג. אבל זבולון תמיד היה נזכר בסיפור הזה. מספר לי אותו בהתלהבות כאילו התרחש בפורים האחרון טרם פגישתנו. מתמוגג כולו מהתשובה הניצחת והמתחכמת של ילד קטן. כמה חיבה וקירבה הרגשתי באותם רגעים. כמה חום ואמפטיה אנושית הקרין האיש הכל-כך עסוק וחשוב הזה כלפי. וכמה הקשר המיוחד והנדיר הזה חסר לי בימים אלה במלאות עשור לפטירתו.
עבור מרביתנו זבולון המר היה מנהיג בלתי נשכח. איש ציבור רב פעלים, נקי כפיים וישר דעת ודרך. קברניט משכמו ומעלה של ספינת הציונות הדתית המטלטלת בים גועש ורועש. שר וגדול בישראל. האיש, כדברי הרב לאו שליט"א בהספדו, שדמותו ודרכו היו בדיוק הקו המחבר בביטוי ציונות-דתית. אבל בשבילי הוא היה תמיד, לפני כול דבר אחר, החבר הכי טוב של אבא שלי. אהבתי להביט בהם מסתודדים, מתייעצים, מחליפים מבט בהבנה עוורת. הם כה שונים, אמרתי לעצמי. הרקע, האופי, המראה. אבל הם החברים הכי טובים שהכרתי. גם כילד נחשפתי כבר לעובדה כי אבא, כאיש ציבור, עומד לעיתים במתקפות לא פשוטות. אבל הייתי רגוע, שקט ושלו. ידעתי, בתחושה שהעניקה לי בטחון רב, כי זבולון יעמוד לצידו, יחלץ חושים לעזרתו, ילחם את מלחמתו.
דמיינתי תמיד איך השניים מכריעים יחד, כצמד לוחמים נועזים, כול יריב העומד בדרכם במכת אפיים ארצה, מגיעים יחד שלובי זרוע לכל מטרה בתרועת נצחון. מתוך חדרי, שמעתי היטב והאזנתי ברוב קשב לשיחות הטלפון הארוכות אל תוך הלילה בין אבא לזבולון. לא הייתי זקוק ליותר מכמה שניות לדעת בודאות מוחלטת כי השיחה מתנהלת עם זבולון. תמיד היה ברור לי מטון השיחה, מהקצב שלה, מהטונציה בה התנהלה, שזבולון נמצא בצד השני של הקו. זכורני שאמרתי לעצמי, בקנאה ובהערצה, כי גם אני רוצה חבר כזה לכשאגדל.
כמעט בכל ערב הם היו חוזרים בנסיעה משותפת מירושלים. הנסיעות הללו הולידו מן הסתם לא מעט מהלכים פוליטיים מכריעים, לא מעט החלטות הרות גורל. אבל הם היו גם קרקע פוריה עליה צמחה חברות של אמת, ידידות של מופת. בעולם פוליטי של תחרות ומרפקים, של הסוואה ובגידות, החברות בין זבולון לאבא תמיד הכריעה, תמיד התעלתה על כל שיקול אחר. החברות המיוחדת הזאת עמדה בכל מבחני הזמן. גם שנפרדו במידת מה דרכיהם הפוליטיות בשלב מאוחר, החברות נשארה איתנה ואמיצה.
שפע של לקחים, מסרים, רעיונות, כיווני חשיבה ודרכי פעולה ניתן להפיק וללמוד מחייו של זבולון ומדמותו היחודית והמיוחדת. מכולם אבחר תמיד ואטול לסל הערכים הפרטי שלי את ערך החברות והידידות. את העוצמה, הכח, האנושיות וההדר שהפגין זבולון בחברותו, לעולם לא אשכח. הרבה שיעורים, נאומים וברכות שמעתי מזבולון המר, אך השיעור הזה היה החשוב מכולם, שיעור לחיים. השיעור של החבר הכי טוב של אבא שלי.
מאיר בן מאיר הוא בנו של ח"כ וסגן שר החוץ לשעבר ד"ר יהודה בן מאיר
