עוברים להורות אחרת

יש קונצנזוס בעניין האמירה "נעשה הכל למען ילדינו" בהקשר לתחושותיהם של הורים כלפי ילדיהם. היא אמיתית, מלאת כוונות טובות ובאה מעומק הלב. אין עוררין על העובדה שההורה הישראלי אוהב את ילדיו ועובד קשה על מנת לאפשר להם הכל. הוא דואג לרשום אותם לחוגים היוקרתיים ביותר, רוכש עבורם את הבגדים והחפצים העדכניים ביותר ומוכן לעשות הכל על מנת להבטיח את אושרם ואת עתידם הכלכלי.

ואולם, ראו זה פלא: למרות ההשקעה, הנתינה הבלתי תלויה והאהבה האינסופית שההורה מעניק לילדיו, לעיתים הוא אינו מקבל בתמורה את ה"תוצר" שלו הוא ייחל. במשפחות רבות בארץ האווירה בבית עגומה ועצובה, וההורים מוצאים את עצמם נבוכים וחסרי אונים מול שורה ארוכה של התנהגויות לא ראויות של ילדיהם. הורים רבים מספרים, כי הילדים פשוט מסרבים לשתף פעולה ולמלא אחר בקשות פשוטות ("לא רוצה", "עזוב אותי"), מתנהגים בחוצפה ובזלזול ולעיתים קרובות אף נוקטים באלימות כלפיהם וכלפי שאר בני המשפחה.

לא אחת אני שומע מהורים מתוסכלים על היחס המשפיל של הילדים כלפיהם: "אנחנו פשוט לא מבינים למה זה מגיע לנו; אנחנו תמיד נמצאים בשבילם, נותנים להם את כל מבוקשם, מסיעים אותם לכל מקום, ולמרות זאת הם לא מפסיקים לבקש ולבקש כעת ועכשוו, כועסים מאוד כאשר מבקשים מהם להמתין בסבלנות ומוכנים אפילו לזרוק את עצמם על הרצפה כחלק מהתקף זעם אם חס וחלילה אנחנו מסרבים לתת להם את מבוקשם. ואכן, זהו המצב לאשורו במשפחות רבות בישראל: למרות הכוונות הטובות, האהבה והנתינה החומרית של ההורה, הילד הישראלי מתקשה להמתין בסבלנות לדבר שהוא מאוד חפץ בו, להפסיק לשחק במשחק אהוב כדי לבצע מטלה הכרחית כלשהי, מתרגז מאוד עד כדי התקף זעם כאשר הוריו מסרבים לתת לו את מה שהוא רוצה ונכנע בקלות לכל קושי ומסרב להתמודד עימו.

הורות ללא סמכות הורית

מה קרה לנו? מה לא עובד? איפה נכשלנו? מה ניתן לעשות? שואלים בצדק הורים ומחנכים.

כמה פעמים אמרתם לילדים לא לאכול בעמידה? (צילום: liquidlibrary)

ההורים הישראלים מנסים לחנך את ילדיהם תוך שהם חשים כלפיהם רגשי אשם, לא בהכרח מוצדקים, הנובעים בעיקר מהעובדה שההורים כמעט לא נמצאים בבית, והמעורבות הישירה שלהם עם ילדיהם בזמן שהות הילדים בבית היא מצומצמת ביותר. במחקרים שנערכו בארצות המערב, התברר כי בשנות ה-30 של המאה הקודמת הורים הקדישו בממוצע יותר משעתיים ביום לפעילות ישירה עם ילדיהם, ואילו בשנות ה-90 של המאה הקודמת משך האינטראקציה עם הילדים התקצר משמעותית והגיע לפחות מחצי שעה ביום במהלך השבוע.

הורים חשים שהילדים סובלים ונפגעים מהיעדרותם הממושכת מן הבית, דבר היוצר אצלם תחושות אשם כבדות, המתורגמות לניסיון בלתי פוסק לפצות את הילדים. פיצוי זה מתבטא בעיקר בנתינה חומרית בלתי פוסקת, בנכונות לשרתם ולפייסם בכל דרך אפשרית ובוויתור על הצבת גבולות ועל אכיפתם.

המשמעות המעשית בחיי היומיום של פרקטיקה הורית המונחית על ידי רגשות אשם היא ניסיון מתמיד לשאת חן בעיני הילד, לתת לו באופן בלתי מותנה, לקבל ולספוג ביטויי חוצפה העלבה ואף אלימות. ההורים לא אומרים "לא!" גם כאשר הבקשות והרצונות של הילד אינם ראויים ואינם מותאמים לגילו, ולא שומרים על אורחות חיים ועל סדר יום מחייב. במילים אחרות, זוהי הורות ללא סמכות הורית. עמדתי בנושא היא ברורה: לא ניתן לחנך את ילדינו ללא סמכות הורית. כל האהבה והנתינה שבעולם לא יחליפו את הצורך בסמכות הורית כתנאי בסיסי לחינוך נכון, יעיל ורגיש של ילדינו.

במסגרת הטור "אמרתי לכם..." אציע עצירה והתרעננות לכישורי ההורות שלנו, שמבלי משים נשחקים לעיתים תחת מלאכת היומיום. במסגרת העצירה נציע הסתכלות רחבה, נקייה וחדה על ההורים שבנו, ובמסגרת ההתרעננות נגיש כלים פרקטיים להתמודדות חינוכית רגישה, יעילה ופורה. לפי תפיסתי, אין בעיה קטנה מדי או כזו שפתרונה מובן מאליו - הצלחת העשייה החינוכית טמונה בהליכה בוטחת, עקבית וממוקדת-מטרה יום יום, דקה אחר דקה.

פרופ' עמוס רולידר, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות וראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות