"אני אוהבת לקנות, צריכה הכל, ושום דבר אינו מספיק"

ביום חמישי בערב הטלפון צלצל. עינת מבנק איגוד ביקשה לדבר עם בעלי. בעלי נמצא בעבודה והוא לא יחזור לפני שהשכוי יודיע שהנצה החמה. בשל כך נאלצה עינת לנהל עימי שיחה קצרה במהלכה היא הודיעה לי שמשום שבעלי עבד בחודש שעבר מאוד קשה נכנס לחשבון הבנק שלנו סכום כסף גבוה מהרגיל ושאלה מה אני רוצה לעשות איתו. אמרתי: "ללכת לקניון". עינת שאלה אם אני בטוחה ועניתי שכן.

למחרת, כפי שהבטחתי לעינת אכן נסעתי לקניון. שעה לאחר מכן, חנויות נבחרות במקום קיבלו בונוס על עבודתו הקשה של

בעלי. אני לעומת זאת קיבלתי שני זוגות נעליים, מכנסיים אפורים, תיק ערב ומסכה לפנים (גם הילדים קיבלו כל מיני דברים ורק לבעלי לא נשאר....). חזרתי הביתה בלב חצוי בשל שמלת סריג שהשארתי בחנות בקומה השנייה.

קראו לי: "בשבילך בחצי מחיר!"

אנשים רגילים קוראים לי "בזבזנית" (או קניינית כפייתית) , אנשים חדי עין קוראים לי בעלת טעם ובעלי קורא לי "בשביל מה אנחנו צריכים...". אני אישית מעדיפה שיקראו לי "מותק, בשבילך בחצי מחיר". בעיקר בגלל שהמשפט "בשביל מה אנחנו צריכים... (כלי לחמאה )", ואחיו התאום "אנחנו לא צריכים...( אהיל שולחני בצורת ביצה)", וכן בן הדוד "יש לנו מספיק... (קנקני קרמיקה), הם משפטים שאין להם משמעות בשבילי יותר מאשר בעיית האבטלה בבנגלדש (אם יש כזו בעיה). ואין להם משמעות בעיני, משום שצריך הכל, ושום דבר אינו מספיק. כן, גם כלי לחמאה בצורה ארובה! נכון, בעלי, אנחנו לא אוכלים חמאה, אבל מאחר ויש לנו כבר שני כלים לחמאה (השני בצורת סירה) כדי שנתחיל לאכול!

צופיה הירשפלד. צילום: אפרת שליטא בונדי; סגנון: ליטל מעוז; איפור ושיער: סיוון שפיר-ברעם; חצאית, ז'קט:  SILISE, תל אביב; גופיה, תיק: אנדי; נעליים, ניין ווסט.

לכל דבר יש מחיר, ואני לא מדברת מבחינה מוסרית, אני מדברת בשקלים. ולכן כל דבר אפשר לקנות, ותאמינו לי, גם המובטלים בבנגלדש עושים קניות. נכון שאני עושה יותר, אבל אני זו לא דוגמא, אין לי אופי, ואני אומרת את זה בצער (טוב, לא ממש). גיליתי את זה במקרה בזמן שהלכתי לקנות אבקת כביסה (תודו שצריך) וחזרתי עם האבקה וסט של ספלי אספרסו עם תחתיות תואמות. וזאת למרות שבדרך הזהרתי את עצמי כמה פעמים שהיום באמת לא צריך כלום ויש מספיק וכו וכו, אבל אין לי אופי, מה שאני מצליחה להסוות היטב בחיוכים חינניים ומתנות לאביונים.

לא בעיה, כישרון

לפעמים אני מנחמת את עצמי (ואת בעלי), שאין מדובר בבעיה אלא בכישרון: אני יכולה לקנות בכל מקום, ואני לא בוחלת בשום דבר. אם אתם מוכרים - אני קונה. יש כאלה שלא עושים שוק יש כאלה שלא קונים בחנויות יד שנייה, אחרים אוהבים רק קניונים, או רק מותגים. אני אוהבת את כולם! אז אולי כן יש לי אופי והוא דווקא די נחמד. אני אוהבת ללכת לסופר לקנות נייר טואלט כי תמיד אפשר לחזור גם עם כריות נוי, וחגורות מגומי ושרפרפים, אם נכנסים לבית מרקחת לקנות ערכה לבדיקת הריון אפשר לצאת גם עם ג'ל נגד כאבים בגב, ויטמינים, פלסטרים עם ציורים של פו הדוב וחטיף גרנולה.

השוק בכלל נהדר כי שם אפשר להשקיט ייסורי מצפון בהתמקחות עם המוכר ואחר כך להגיד לבעלי שקנינו שניים בעשר, כי את בעלי מכירות סוף עונה והנחות לא מרגשות; חולצה בחצי מחיר לא מלהיבה אותו, והוא רוצה לדעת מה היה בדיוק החצי שהשארתי בקופה של המוכרת. וחצי, מסתבר, יכול להיות יותר גדול מהשלם. אני יודעת שזה נשמע לכם לא הגיוני, אבל בעלי הוא רואה חשבון והוא יכול להסביר לכם את זה בהזדמנות.

פעם בחודש בעלי יושב במטבח חיוור עם החשבון של הוויזה וקורא לי "בשביל מה אנחנו צריכים...". אז בעלי ,יקירי, הטור הזה מוקדש כולו לך ובכסף שאני אקבל תמורתו תוכל לקנות לך משהו יפה...

השבוע בעיתון לאשה

• סקר הסקס הענק שלנו בהשתתפות יותר מ-14,000 נשים: כל התוצאות
• הטרנד החדש בספורט: אימון על טרמפולינה 
• איך מפסיקים לריב עם הילדים על בגדים 
• האוניברסיטה של החיים: כך תלמדו לומר "לא"; האם אתם במקום העבודה הנכון? שאלות שכדאי לשאול עכשיו
• מצורף חינם לגיליון: מוסף "שף": עשרה תבשילים ביתיים מאורז; אפייה מלוחה וקלה לאירוח נינוח במיוחד; מתוקים וריחניים. מתכונים לאפייה חורפית