שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    האשה שהצילה את אבא שלי

    "בית אהבה", סרט תיעודי שיוקרן מהשבוע בסינמטקים, מציג את סיפורה הלא ידוע של בְּאַטָה בֶּרְגֶר, שהצליחה למלט מגרמניה הנאצית 300 ילדים יהודים והביאה אותם למוסד חינוכי שהקימה בפלשתינה. יון פדר, שאביו חב לה את חייו, מגולל את סיפורה של אישה אחת מופלאה שעשתה נסים

    כשעלה היטלר לשלטון בגרמניה, היה אבא שלי ילד קטן, בן למשפחה יהודיה אביונה בלייפציג שבגרמניה. בשנים הבאות אחר-כך נספו באירופה מיליון וחצי ילדים יהודים קטנים כמותו. אבל אבא שלי חי. ואחיותיי ואני, הוכחה חיה לנס הזה, חייבים את חיינו בין השאר לאישה אחת, בְּאַטָה בֶּרְגֶר שמה.

     

     

    בְּאַטָה בֶּרְגֶר היא גיבורת הסרט התיעודי היפהפה "בית אהבה", שעולה השבוע להקרנה בסינמטקים בכל הארץ. בשנות ה-20 וה-30 ניהלה בְּאַטָה בֶּרְגֶר בברלין פנימייה לילדים יהודים, חלקם יתומים, ואחרים שנולדו למשפחות קשות-יום. בֶּרְגֶר, אישה שמנמנה וקטנת קומה, קודרת מעט, ניהלה ביד חזקה אך בלב רחום את חייהם של 120 ילדים, חניכי "בית אהבה". בחצר המוקפת חומה של הבית העבירו הילדים את ילדותם ונעוריהם, ובניגוד לבוגרים של מוסדות רבים מסוגו באותן שנים - הם זוכרים אותו בחיבה ובגעגועים.

     

    "לילדים אין עתיד"

    בתחילת שנות ה-30 החלו נשמעים מעבר לחומות המוסד צלילי המצעדים הראוותניים של הנאצים ותומכיהם. ב-1933 מתמנה אדולף היטלר לקאנצלר של גרמניה, וקולות המצעדים התחלפו בהלמות המגפיים של חיילי הרייך השלישי. באינסטינקט פוליטי מפותח וברגישות נדירה הבינה בְּאַטָה בֶּרְגֶר את מה שרוב יהודי גרמניה לא השכילו אז לקלוט – שגורל יהודי אירופה נחרץ, וכי אם חיים הם מבקשים – עליהם לצאת את גרמניה ללא דיחוי.

     

    "לילדים יהודים בגרמניה אין עתיד", כתבה ביומנה. בנחישות ובעוז רוח בלתי רגיל היא מחליטה לארוז את כל המוסד החינוכי, על כל הילדים השוהים בו, ולהעתיקו אל ארץ חדשה במזרח התיכון, פלשתינה. שם, כך הבינה, נבנה הבית הלאומי החדש ליהודים.

     

    אינספור קשיים ניצבו בפניה: פרנסי הקהילה היהודית בברלין התנגדו לה בתוקף וניסו לסכל את המהלך. ברגר לא ויתרה, ומכיוון שלא זכתה לתמיכה, הייתה נחושה לעשות את כל המבצע לגמרי לבד.

     

    המשימה שלקחה על עצמה נדמתה כבלתי אפשרית: היא נדרשה לגייס ממון רב לרכישת אדמה ולהקמת המבנה למוסד החדש בארץ ישראל, להשיג למען כל ילדי המוסד "סרטיפיקטים", אותם אישורי הגירה משלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה, לרכוש מגרש לבנייה (בפאתי כפר ביאליק שבמפרץ חיפה), ולהקים מוסד חדש לחלוטין בארץ זרה, דוברת עברית.

     

    ברגר לא נרתעה, וביצעה את כל המהלך העצום הזה לבדה.

     


    "בית האהבה", ברלין. מבצע של אישה אחת

     

    בהמשך נחלצה לעזרתה עוד אישה רבת-מעש, הנרייטה סאלד, שעמדה בראש "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית. הארגון העלה ארצה ילדים ובני נוער יהודים מאירופה, רובם יתומים או כאלה שהוריהם הסכימו לשולחם לישראל כדי למלטם מהשלטון הנאצי. במהלך השנים העביר "עליית הנוער", באמצעות בְּאַטָה בֶּרְגֶר ו"מוסד אהבה", עוד כמאתיים ילדים, בנוסף לילדי הבית עצמו.

     

    הורינו, חניכיה של בְּאַטָה בֶּרְגֶר ואנחנו וילדינו החיים היום - כולנו איפוא צאצאיו,של "בית אהבה".

     

    אהבה אלטרנטיבית

    לאילת ברגור, יוצרת "בית אהבה", יש קשר אישי לבְּאַטָה בֶּרְגֶר גיבורתו. בֶּרְגֶר היא הדודה-רבא שלה. ברגור שמעה עליה מאז ילדותה, והיא הצטיירה בעיניה דמות-אגדית, מסתורית משהו. כמהלך מקדים להפקת הסרט קיימה תחקיר רחב (שהוליד לצד הסרט גם ספר עב-כרס), שהיה לה גם מסע אישי אל תוך ההיסטוריה המשפחתית שלה.

     

    את הסרט היא בחרה לסיים ברגעי עלייתם ארצה של ילדי "בית אהבה". היא לא מביאה בו את המשך הסיפור, וראוי לומר עליו עוד כמה מילים, שכן דודתה, בְּאַטָה בֶּרְגֶר, המשיכה במפעלה יוצא הדופן. מוסד "אהבה" הארץ-ישראלי שהקימה היה מוסד חינוכי יוצא דופן: בצד לימודי חקלאות, גידול עגבניות והכרת הארץ, גדלו בו הילדים בתוך סביבה תרבותית-גרמנית איכותית, קראו גתה ושילר, העלו בעצמם הפקות של מחזות קלאסיים, וניתחו טקסטים פילוסופיים.

     

    זמן קצר לאחר שאבי עלה ארצה עם "בית אהבה", נרצח סבי, אביו, ב"ליל הבדולח". סבתי, אמא של אבא שלי, שוגרה אל גטו ורשה, ושם נעלמה. בילדותי מעולם לא זכיתי לבקר בבית סבא-סבתא, אבל ביקרתי עם אבא פעמים רבות במוסד "אהבה", בית ילדותו. אבי עזב את המוסד בגיל 17, בתחילת שנות ה-40, אבל הוא שמר תמיד על הקשר עם מוריו שם. כך, שרדה מורשתה של בְּאַטָה בֶּרְגֶר שנים רבות אחרי שכבר עברה מן העולם. כך היא לא רק הצילה את חייהם של אבי וחבריו, אלא גם העניקה להם משפחה אלטרנטיבית.

     

    עד היום, עשרות שנים אחרי ש"יובא" מגרמניה, ממשיך מוסד "אהבה" במסורת הזו ומשמש בית לילדים ממשפחות מצוקה.

     

    מדויק, קפדני, רגיש

    "בית אהבה", בבימויה של אילת ברגור ובהפקתן של עדנה ואלינור קוברסקי (עדן הפקות), הוא סרט רגיש במיוחד ונוגע ללב. ברגור הצליחה לשזור בו באופן חכם ומעודן מגוון מורכב של חומרים ולארוג אותם למוצר קולנועי רהוט וקולח. היא חיברה קטעי שיחות ומונולוגים קצרים ומכמירי-לב של תשעה גברים ונשים, כולם בשנות ה-80 לחייהם, כולם ילדי "בית אהבה" לשעבר, לעלילה מרתקת.

     

    הסרט מלווה לכל אורכו שני קשישים עליזים, שעדיין מקיימים את החברות ארוכת הימים מאז ימי "בית אהבה" בביקורם החוזר בברלין - בבניין הריק של המוסד שבו בילו את ילדותם, ברחובות העיר, על גדות הנהר, וגם בתחנת הרכבת ההרוסה שממנה יצאו בדרכם לארץ-ישראל .

     


    אוטו ודוד, חניכי "בית אהבה", מבקרים שוב במעון ילדותם

     

    בחומר התיעודי (שכולל גם קטעי סרטים ותצלומים מן התקופה) שילבה ברגור גם מונולוגים מבוימים של בְּאַטָה בֶּרְגֶר, כמעין פרקי יומן אישיים שלה. קטעים אלה מוצגים בידי נעמי קראוס, שחקנית גרמניה, ושילובם בצילומים האותנטיים מייצר מודל ייחודי של סרט דוקומנטרי קלאסי ברוח תחקיר עיתונאי עם דוקו-דרמה.

     

    שום דבר לא מיותר בפסיפס הקולנועי הזה, שום דבר לא מוגזם. שיווי משקל זהיר, מדויק, קפדני ובעיקר רגיש.

     

    "בית אהבה" זכה באוקטובר האחרון בפרס השני לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. השבוע הוא עולה להקרנות בסינמטקים בכל הארץ. מומלץ בחום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אוטו ודוד. חוזרים הביתה
    צילום: שי לוי
    השחקנית הגרמניה נעמי קראוס בתפקיד בְּאַטָה בֶּרְגֶר
    צילום: דודו יצחקי
    לאתר ההטבות
    מומלצים