קלינט איסטוודים דמיקולו

לפני חודש כתבתי כאן על הלך הרוח האמריקאי כפי שהוא משתקף מערימה שלמה של סרטים שעוסקים בכאן ובעכשיו של החיים בארה"ב - הלך רוח של "הכל רקוב והרשות נתונה". אבל חוץ מלחשוף את הריקבון במוסדות האמריקאיים המובחרים, מהבית הלבן ועד הצבא, הסרטים האלה עושים עוד משהו: הם מפמפמים את המסר שלפיו ככל שהשלטון מושחת יותר, ככה זה לגיטימי יותר מצד האזרחים הקטנים לקחת את העניינים לידיים.

סרטים שונים מאוד באופיים, וגם באיכותם, מטפטפים את המסר הזה. הוא קיים ב"על הכוונת" וב"האמיצה", שני סיפורים על אנשים שהולכים להרוג אנשים כי זה הצדק היחיד שהם יכולים להשיג; הוא מבצבץ ב"מבוקש", שבו עיתונאים נאלצים לעשות את העבודה שה־CIA מושחת מכדי לבצע; הוא חוזר ב"חקירה מעבר לקווים", שבו סוכן CIA (זהירות, ספוילר. וגם: זהירות, סרט קקי) נאלץ לשחק אותה רמבו כדי לחלץ עציר שהאמריקאים תפסו רק כדי לתת למצרים לענות אותו. וכשזה המצב - כשהתחושה היא של "אם אתה רוצה שהצדק ייעשה, אתה צריך לעשות אותו בעצמך" - יש ז'אנר קולנועי שלם שפשוט מתחנן לקאמבק. המערבון.

אז הנה, במובן מסוים אפשר לומר שזה קורה. הסימן הכי בולט הוא "3:10 ליומה" הנפלא (ר' מסגרת), בקרוב נראה כאן גם את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" עם בראד פיט (שם מקורי: The assassination of Jesse James by the coward Robert Ford. סתם חשבתי שתרצו לדעת), ועל הדרך יצא באמריקה גם September Dawn, סיפור אמיתי על חבורת מורמונים שטבחה 140 חבר'ה ב־1857. אבל האם די בשלושה סרטים כדי לבשר על תחיית הז'אנר? עקרונית כן. מעשית, לא כשזה השלושה האלה.

"3:10 ליומה" מקבל ביקורות נהדרות מאז שיצא בארה"ב בתחילת ספטמבר, אבל עד עכשיו הוא הכניס ברחבי העולם שני מיליון דולר פחות מתקציב ה־55 מיליון שלו. "ג'סי ג'יימס", שיצא שבועיים אחריו, עדיין מתפלל לראות קופה עולמית של עשרה מיליון. ו־September Dawn? הוא עוד לא הופץ מחוץ לאמריקה, ויש לי חשד שזה קשור ל־1.06 מיליון דולר שהוא קושש שם לפני שעף מהמסך אחרי 17 יום. ככה לא נראה קאמבק של ז'אנר. נכון, אמריקה נראית עכשיו סופר־בשלה למערבונים; אבל שוב, לא למערבונים כאלה.

המערבון הנכון לעכשיו הוא הדבר האמיתי, הקלאסי. האקדוחן הבודד שנשאר להגן על העיירה בפני חבורת הפורעים אחרי שאפילו ראש העיר קיפל את הזנב? כזה. וזה בדיוק ההפך מ"יומה", שבו כל הקטע הוא טשטוש מוחלט של גבולות הטוב והרע. וההפך גם מ"ג'סי ג'יימס", שעוד לא ראיתי, אבל מספיק לקרוא את התקציר כדי להבין את הבעיה שלו: הוא על ברנש שתמיד העריץ את ג'סי ג'יימס, ואפילו ניסה להצטרף לחבורה שלו, ולבסוף פיתח כלפי הפושע הנוצץ מספיק טינה ומספיק קנאה כדי לנסות לחסל אותו. שוב, הכי לא קאובוי־טוב־בודד־נגד־כל־העולם־הרע שיכול להיות. ו־September Dawn? תעשו לי טובה, אפילו מורמונים לא רוצים לראות סרט על מורמונים.

אז כן, אמריקה היתה מתה עכשיו לאיזה מערבון טוב. אבל אפילו "יומה", שהוא לא פחות ממצוין, לא עושה לה את זה - כי הוא פשוט לא המערבון הנכון. השאלה היא אם אחרי הכישלון היחסי שלו, והכישלון המוחלט של השניים האחרים, איזשהו אולפן עוד יעז לשים כסף על מערבון מהסוג הישן והטוב. האמת, לא סביר. וחבל, כי לא רק האמריקאים היו מוכנים לשלם כרטיס כדי לראות איזה גארי קופר בן זמננו עומד ומגן לבד על הבית בצהרי יום.