מיסמן

תראו, אני מוכן לסלוח ל"היטמן" - העיבוד הקולנועי למשחק המחשב האולטרה־מצליח - כמעט על הכל. על האקשן הסטנדרטי, על הדיאלוגים הסאב־סטנדרטיים, על ההופעה המשונה של השחקן הראשי, טימותי אוליפנט ("מת לחיות 4"), ועל ההופעה הממש משונה של העוזרת כנגדו, אולגה קורילנקו (לא במובן שהיא משחקת מוזר; במובן ששמו לה על הפרצוף גם טאטו וגם נזם). לעזאזל, אני אפילו מוכן לסלוח ל"היטמן" על זה שהוא עיבוד קולנועי למשחק מחשב אולטרה־מצליח. אבל זה שאין בו מ"ל אחד של הומור, על זה כבר אין מחילה.

הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא על מחסל מאוד מקצועי שנשכר להוריד את נשיא רוסיה. אבל המעסיקה שלו - סוכנות עלומה בממשל האמריקאי - עושה לו תרגיל, ועכשיו רודפים אחריו גם כמה רוסים די כועסים וגם האינטרפול, והוא צריך גם לשרוד וגם לתקוע לרעים. במשפט אחד, זה לא הרבה יותר מטוויסט על ג'יימס בונד. ובעצם זה הרבה פחות, כי נסו לדמיין סרט בונד בלי מ"ל אחד של הומור. כואב, אה?

מה שהכי מבאס בעסק זה שאחד המפיקים של "היטמן", ומי שנחשב לכוח המניע מאחורי הסרט, הוא לוק בסון. האיש הזה לא רק ביים סרטי אקשן נפלאים ועתירי הומור כמו "לאון" ו"ניקיטה", אלא גם הפיק כאלה למכביר בשנים האחרונות - למשל סדרת "המשלח" ו"ללא מחסום". אז מה נהיה הפעם? עוד צרפתי, זה מה שנהיה: הבמאי קסאביר גנס, שמתואר בקומוניקט היחצ"ני כמי ש"ביקש לשוות לסרט נופך דתי". אני מצטט מהזיכרון, אבל הנקודה ברורה: בסון ידידי, היית צריך לשים על ההגה מישהו שמבקש לשוות לסרט נופך של פאן. אבל לא עשית את זה, אז קיבלנו נופך של נפיחה.

היטמן, עכשיו בקולנוע, אבל בטח מחר כבר לא