את נועה אני אוהב יותר מכל אחת אחרת
אמא שלי אומרת שזה מאוד חשוב שאני אוסף את נועה מהגן לפעמים, כי פעם, אחד הילדים שאל אותה איך זה שאבא שלה אף פעם לא בא לאסוף אותה. נועה ענתה "כי יש לי שתי אמהות", והוא אמר לה שאין דבר כזה, החרא הקטן, אז נועה מאוד נעלבה. מצד שני, היא מסוגלת לשאול אותי שאלות קשות מדי
יום אחד פשוט שכנעתי את עצמי שאני יכול לעשות מה שמתחשק לי ונסעתי לבקר את נועה. אני אוהב לאסוף את נועה מהגן שלה, גן דליה, ובמיוחד אני אוהב להפתיע אותה כשהיא יושבת על השטיח בגן עם כל הילדים שמחכים שההורים שלהם יבואו לאסוף אותם הביתה.
בהתחלה כל הילדים מסתכלים עלי, ונועה לא אומרת כלום. אחר כך היא מחייכת, מתרוממת ממקומה במהירות ומתחילה לרוץ לעברי. פתאום היא מאטה את צעדיה ועושה פרצופים של ספק שביעות רצון ספק מבוכה, וכשהיא קצת יותר קרובה אלי היא חוזרת לרוץ, ואז אני מניף אותה באוויר ומניח אותה על כתפיי כשהיא בגבה אל יתר הילדים בגן. לגראנד פינאלה, אני מסתובב כדי שנועה תוכל לחייך אל כל הילדים בזמן שהם ממלמלים "יווו, איזה גבוה...", כי אני יודע שנועה מאוד אוהבת את זה שכל הילדים רואים שיש לה דוד מאוד גבוה.
אמא שלי אומרת שזה מאוד חשוב שאני אוסף את נועה מהגן לפעמים, כי פעם, אחד הילדים שאל אותה איך זה שאבא שלה אף פעם לא מגיע לאסוף אותה מהגן כמו אבא שלו, ונועה השיבה לו "כי יש לי שתי אמהות" אז הוא אמר לה שאין דבר כזה, החרא הקטן, ונועה מאוד נעלבה.
אמא שלי קצת התבלבלה בהתחלה מזה שיש לבת שלה בת-זוג. אנחנו לא אומרים "לסבית", כי אנחנו חושבים שאם אחותי לא אומרת שיש לה אח "הטרוסקסואל" כשהיא מדברת עלי, אז אין סיבה שאני אומר "לסבית" כשאני מדבר עליה, אבל יכול להיות שזה גם בגלל שאמא שלי לא כל כך אוהבת את המילה הזאת. אני דווקא די מרוצה מזה שאין איזה גברור שיכול לחייך אלי בארוחות חג מין חיוך כזה של "שנינו יודעים מה אני עושה עם אחותך הקטנה, אבל אתה לא יכול לעשות לי כלום, אבל שנינו יודעים, נכון שאנחנו יודעים?". בעצם, זה בעיקר בגלל שאחותי הקטנה מאושרת, וזה מה שחשוב לאחיה הגדול.
אז יום אחד נסעתי לאסוף את נועה לפני שהאמהות שלה חוזרות מהעבודה, וכשהגענו הביתה התכוננתי מלא התרגשות להפעלות שנועה עושה לי תמיד כשאני אוסף אותה מהגן. אני מת על ההפעלות האלה. זה הולך בערך ככה:
"טוב, אז עכשיו אני אהיה הגננת דליה ואתה תשב ותעשה כל מה שאני אומרת לך, טוב?"
"טוב".
"אתה זז! אמרתי לא לזוז, נכון?"
"סליחה הגננת נועה, אבל גירד לי בגב".
"הגננת דליה! אוף... אתה לא מבין?"
"סליחה. דליה, הגננת דליה".
"טוב, אז תגרד בגב ואז תשב בשקט ותעשה כל מה שאני אומרת, טוב?"
"טוב הגננת דליה".
אני פשוט מת על ההפעלות האלה.
באותו יום, כשחזרנו מהגן, נועה הלכה להחליף לנעליים הוורודות מפלסטיק עם הפונפונים הסגולים שהיא מאוד אוהבת, ואני כבר המתנתי לה על הספה בסלון, חובש את הפיאה של בילבי ועושה את הפרצוף הכי דבילי שלי, ויש לי כמה כאלה. כשנועה ראתה אותי היא צנחה על הספה מתגלגלת מצחוק, ואני חיבקתי אותה ואמרתי: "את יודעת נועה? אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם".
מה יש לנו? בוב הבנאי? רוצה בוב הבנאי?
נועה הביטה בי וחייכה, ואז שאלה "דוד אוהד, מה זה בדיוק אוהב?", ואני חשבתי לעצמי - יופי טמבל, אתה יכול לשכוח מהפעלות היום.
"אולי נשחק בגננת וילד בגן? אה, מה את אומרת?" ניסיתי להתחמק.
"מה זה אוהב?"
"אממ... אולי אני אשים לך קלטת בווידאו?"
"מה זה וידאו?"
"DVD, ב-DVD, אני אשים לך דיסק ב-DVD , רוצה? מה יש לנו? בוב הבנאי? רוצה בוב הבנאי? תראי 'בוב הבנאי מצליח לתקן! בוב הבנאי – כן! כן! כן!' אמממ... לא? לא רוצה בוב הבנאי?"
"דוד אוהד, מה זה בדיוק אוהב?"
"אוהב זה מישהו שמרגיש אהבה כלפי מישהו. נו, אז מה את אומרת? רוצה שק קמח?"
"מרגיש אהבה? אז מה זה אהבה?"
לעזאזל, איך זה שאני אף פעם לא מוצא את כפתור ה-rewind של המציאות?
אני מכיר את נועה. אני יודע שהיא לא ילדה שאפשר לסובב אותה בכחש. בין היתר, בגלל שנועה היא ילדה בת ארבע ושבעה חודשים שיודעת מה זה "לסובב בכחש". מה עבר לאמהות שלה בראש? אלוהים יודע.
הבטתי בנועה, שאני יודע שאני אוהב הכי הרבה בעולם, ואמרתי לה את האמת: "האמת היא נועה, שאני לא ממש יודע".
"אז איך אתה יודע שאתה אוהב אותי?"
אוי, כמה שאני אוהב את הילדה החכמה הזאת.
"זה בדיוק אחד הדברים היפים באהבה נועה – קשה לומר מה זה, אבל כשמרגישים את זה, יודעים".
"אני לא מבינה. למה זה יפה?"
"אני אשאל אותך שאלה, טוב? את אוהבת הפתעות נועה?"
"תלוי איזה. יש הפתעות טובות ויש הפתעות רעות".
אין, אני פשוט מת עליה.
"נכון, את צודקת, אבל את ההפתעות הטובות, את אוהבת?"
"אני לא יודעת אם אני אוהבת או לא. לא הסברת מה זאת אהבה, שכחת?"
מעניין, אם אני אטביע אותה באמבטיה עכשיו, מישהו ירגיש?
"טוב, אבל את יודעת מה זאת שמחה, את יודעת איך זה מרגיש, נכון?"
"כן, אני יודעת".
"וכשמפתיעים אותך עם הפתעה טובה, את שמחה, נכון?"
"נכון".
הבנת? יופי! עכשיו, רוצה שק קמח?
"אז בגלל זה, אחד הדברים היפים באהבה זה שלא ממש יודעים מה זה, אבל כשמרגישים את זה, יודעים, כי כשאנחנו מרגישים את זה, פתאום אנחנו חושבים 'אההה... אז זאת אהבה? אוי, זה מרגיש לי ממש נעים! איזו הפתעה נעימה!', הבנת? יופי! עכשיו, רוצה שק קמח?"
"אז אם אני שמחה ונעים לי אני גם מרגישה אהבה?"
"לא בדיוק. את יכולה לאהוב לשחק בחצר, כי זה נעים לך ואת שמחה, אבל לא זאת האהבה שאנחנו מדברים עליה".
"למה לא?"
"כי אהבה זה משהו אחר, ואם אנחנו כבר מדברים על משהו אחר נועה, מה את אומרת? אולי נעשה משהו אחר?"
"טוב, אז בוא נשחק בגננת וילד בגן. אני אהיה הגננת דליה ואתה תעשה כל מה שאני אומרת, טוב?"
"טוב". הפעלות!! הפעלות!! ישששש!!!
"טוב, אז תשב יפה בבקשה".
"אני יושב יפה הגננת".
נועה מסדרת כריות ומשחקים על הרצפה, מתחילה להלך בסלון מצד אל צד ועל פניה הבעה רצינית. "ועכשיו, או-הד, תסביר בבקשה ל-ככככל הילדים בגן, מה זאת אה-ה- בה. קדימה. בבקשה".
"כן, הגננת דליה. תראי, אהבה זה בעצם אוסף של הרבה רגשות ביחד. כשאוהבים מישהו, מרגישים שמחים, ושנעים לנו, ושאנחנו קצת מבולבלים כשאנחנו איתו וכל הזמן רוצים להיות קרובים אליו וחושבים עליו הרבה".
"אז כשאתה איתי אתה מבולבל?"
"כן, קצת. אני שוכח הרבה דברים כשאני איתך ו...כן, זה עושה אותי קצת מבולבל".
"כמו מה? איזה דברים אתה שוכח?"
"בעיקר את כל הדברים הרעים. דברים שעושים לי להרגיש קצת עצוב. אני שוכח אותם כשאני איתך".
"אז כשאמא הילוש ואמא דנה אוהבות אחת את השניה הן גם מבולבלות?"
"כן, אבל זאת אהבה מסוג אחר".
"למה?"
"כי לא כל האהבות הן אותו הדבר. יש אהבה לחברים, יש אהבה לאחים או להורים ויש אהבה כמו בין אמא הילוש לאמא דנה. זה לא אותו הדבר".
"מה ההבדל?"
"אני לא לגמרי יודע נועה. אולי כל הרגשות שדיברנו עליהם קודם יותר חזקים לפעמים. למשל, אולי באהבות כאלה אנחנו הרבה יותר מבולבלים".
"דוד אוהד?"
"כן נועה?"
"אני חושבת שאתה מאוד אוהב אותי".
"כן חמודה? לפי מה את יודעת?"
"כי אתה נראה לי מאוד מבולבל היום".
