לא, זה בכלל לא כיף לי להיות לבד
כל סינגלית מצויה ודאי מכירה את אותם ציוני זמן במהלך השנה שבהם נצבט הלב והיא מקווה שבשנה הבאה באותו המועד כבר תהיה אהבה בחייה. אצלנו זה הכל כפול: ראש השנה וגם סילבסטר, ט"ו באב וגם ולנטיינ'ס, שלא לדבר על ימי ההולדת. תגובה לנסיונות העידוד של שרית פרקול
בדרכי הביתה מהעבודה ערב השנה האזרחית החדשה האזנתי לרדיו, והשדרן התלהב מאוד להגיד שזהו השיר האחרון שהוא משמיע בשנת 2007 והתוכנית האחרונה שלו לשנת 2007, ושממחר מתחיל עידן חדש. שמעתי שיחות של אנשים על התכנונים שלהם לערב מסעיר. אפילו קיבלתי כמה מסרונים מחברים ומחברות עם איחולי שנה טובה והתגשמות כל המשאלות. לא הבנתי על מה ההתרגשות הגדולה, אבל לא אמרתי את דעתי בנושא כדי לא להיחשב עוכרת שמחות, חלילה.
כל סינגלית מצויה ודאי מכירה את אותם ציוני זמן במהלך השנה שבהם נצבט הלב והיא מקווה שבשנה הבאה באותו המועד כבר תהיה אהבה בחייה. יום ההולדת, למשל. כל אחת שחוגגת את יום הולדתה בגפה מקווה שאת יום הולדתה הבא כבר תחגוג עם אביר חלומותיה. גם בחג האהבה אני מרגישה אותו הדבר: כל החנויות מלאות מתנות לאוהבים, העיתונים מלאים בכתבות ובסטטיסטיקות על זוגיות ואהבה, שירי האהבה ברדיו מתנגנים להם ומרטיטים את הלבבות הבודדים, ואני ושכמותי מנחמות את עצמנו שבשנה הבאה כבר לא נהיה לבד. מובן שגם תחילתה של שנה הוא זמן לתפילה שאולי השנה זה יקרה ונמצא את אהבת חיינו. ומאחר שאנחנו עַם כל כך שמח, כל דבר אנחנו חוגגים פעמיים: את ט"ו באב ואת ולנטיינ'ס דיי, את ראש השנה שלנו ואת ראש השנה האזרחית כך שלסינגלית הבודדה באמת לא חסרות הזדמנויות למחשבות של אופטימיות זהירה.
סתם יום חורפי באמצע השבוע, לא הרגשתי כלום
מבחינתי, ערב ראש השנה האזרחית היה יום ככל הימים. יום חורפי באמצע השבוע, ולא הרגשתי בו שום דבר מיוחד, אפילו לא צביטה בלב. אולי כי הפכתי להיות אדישה לכל אותם אירועים שהפכו להיות חסרי משמעות בעבורי, ואולי מפני שיש לי דאגות גדולות יותר מהעובדה שאין לי עם מי להתנשק בחצות הלילה.
ביום הסילבסטר פורסמה כאן כתבה שהיתה אמורה לעודד אותי. הכותרת זעקה אלי ממרחקים – לבד בכיף: להיות סינגלים ולאהוב את זה. שרית פרקול כתבה שאולי זה לא כל כך נורא להיות סינגלים, ואפילו ציינה את היתרונות שבדבר. קראתי את הכתבה כמה פעמים, חשבתי שאולי זה יגרום לי להאמין בזה, שאולי אמצא משהו בין השורות שישכנע אותי שזה לא נורא.
נכתב שם ש"יש כאלה שדווקא ישמחו לצפות בשקט בתוכניות הטלוויזיה האהובות עליהם". למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שעשיתי. באותו ערב שודרו שתי סדרות ישראליות שצפיתי בהן. ומה ראיתי? סדרה על רווקה מכוערת בת 30 שמיואשת מבליינדייטים. גיחכתי בעצב בסצינה בה היא שלחה את תמונתה לבחור שאיתו התכתבה, והוא כתב לה שלא נראה לו שזה יסתדר ביניהם. חשבתי לעצמי על כל אותם אנשים שלא מכירים את העולם הזה באמת. הם בטח מצדיקים את הבחור, מפני שאותה רווקה באמת לא נעימת מראה, בלשון המעטה.
אבל אותן בחורות שמכירות את העולם הזה מבפנים כמוני יודעות שזה ממש לא קשור לזה שהיא מכוערת. יכולה להיות בחורה ממוצעת, שלא לומר נאה, וגם זה לא יהיה מספיק טוב בשבילם. מספיק שאורך השיער או צבע העיניים הוא לא כמו שהם אוהבים, כדי שיפסלו אותך. אין צורך להכיר אותך באמת מעבר למראה. כמו שפעם אמר לי מישהו ששלחתי לו את תמונתי לאחר שיחה של שעה, שהוא לא רואה את עצמו נמשך לבהירות.
רווקה שיוצאת לדייטים כושלים, או נשואה נבגדת?
כמו כל רווקה בת 30, גם לגיבורה בסדרה יש חברה נשואה עם שני ילדים. ומובן שבעלה של החברה בוגד בה, כי הרי איך יהפכו את הסדרה לאותנטית? בזמן הצפייה בסדרה שאלתי את עצמי אם באמת אלה שני המצבים העיקריים שקיימים: להיות רווקה בת 30 שיוצאת לדייטים כושלים, או להיות נשואה נבגדת עם ילדים. אהה, כן, יש עוד מצב: רווקה שיוצאת לבליינדייטים ובמקביל מנהלת רומן עם גבר נשוי, כי הרי אותם גברים נשואים שבוגדים צריכים לעשות את זה עם מישהי, לא?
לאחר הסדרה הזאת שודרה עוד סדרה בה לא היתה רווקה נואשת, לשם שינוי, אבל נשוי בוגד דווקא היה בה. אחר כך כבר הלכתי לישון ואפילו לא הספקתי לראות את השעון מראה חצות ולהתעצב מזה שאין לי עם מי להתנשק. גם ככה כבר הייתי עצובה יותר מדי.
כל מה שנכתב בכתבה של שרית באמת נכון. "לבד זה לא קטע רע בכלל". אין מילים לתאר את החופש שאני נהנית ממנו כיום. אני באמת לא צריכה לחשבן כלום לאף אחד. אני היחידה שקובעת לעצמי מה אעשה, מתי, איפה ועם מי. אין אף אחד שאני צריכה לדווח לו על מעשיי. אני לא חייבת לחזור הביתה אחרי העבודה. אני לא חייבת לחזור הביתה בכלל. אני יכולה להתהלך בדירתי בסמרטוטים האהובים עלי, לצפות במה שאני רוצה בטלוויזיה, לקום בשבתות באיזו שעה שארצה, וגם לדבר בטלפון שעות, ללכת לדראגסטור סתם כי התחשק לי משהו מתוק באמצע הלילה. אף אחד לא יכול להעיר לי, לפקח עלי, להעביר ביקורת, ובוודאי שלא להגיד לי מה לעשות או לא לעשות.
אני גם לא אומרת שלהיות לבד זה הדבר הכי נורא שיש. יש מצבים גרועים מזה, למשל, להיות נשואה ולהרגיש לבד. מה יותר רע מזה שאת בשניים ומרגישה בודדה? חוץ מזה, כמו לכל דבר, גם למצב הזה יש יתרונות. אני בטוחה שפיתחתי תחביבים ותחומי עניין שסביר להניח שלא היה לי זמן אליהם אם הייתי מחויבת לקשר או מטופלת בילדים.
החיים שלי לבד מלאים ומספקים. אבל הצורך בבן זוג לא נובע בהכרח ממניעים חברתיים או סביבתיים. אני חושבת שמדובר בצורך טבעי ובסיסי שלנו לא להיות לבד. נאורים ומתקדמים ככל שנתיימר להיות, עצמאים ובעיקר עצמאיות ככל שנהיה, עדיין רובנו רואים את טעם החיים במציאת אהבה, בן זוג, וכמובן - ילדים.
קחו סדרה מצליחה כמו "סקס והעיר הגדולה", שעושה עכשיו קאמבק נוסף בערוץ 2. סדרה שהציגה ארבע נשים יפות, משכילות ועצמאיות, שלא חייבות לכאורה גבר לצידן כדי להרגיש שוות או שלמות עם עצמן. קארי, סמנתה, מירנדה ושרלוט הוכיחו לכולם שגם נשים נהנות ממין, וגם הן יכולות לנצל מינית גברים, לא רק ההפך. לאורך העונות עקבתי באדיקות אחר אורח חייהן הנהנתני, אחר הדייטים שלהן והבחורים המוזרים שאיתם יצאו. ולמרות כל הקידמה והפתיחות, הפרק האחרון של הסדרה הסתיים בכך שלכל אחת היה בן זוג קבוע. והמסקנה היא שלא משנה מה נגיד, מה נחשוב ואיך נתנהג, בסופו של דבר כולנו מן הסתם רוצים את אותו הדבר – לא להיות לבד.
לא רוצה לחזור תמיד לבית ריק וחשוך
עוד מבט:
אני בת 36, וגם אני רוצה
גיגה
רוצה לחלוק את השמחה והיופי שיש בכדור הגדול הזה וגם את העצב והאפרוריות שלא חסרים גם הם, לצערי. רוצה לתת כל מה שכבר קטונתי מלהכיל ולקבל בחזרה ממישהו שמרגיש דומה. רוצה את הטוב של הביחד, ויותר ממוכנה לקבל גם את הרע. רוצה לפנות מקום בארון, ואפילו מדף באמבטיה
גם אני משוועת לקשר אמיתי, כי מאסתי בלבד התהומי הזה. לא רוצה לחזור תמיד לבית ריק וחשוך. רוצה מישהו שיחכה לי, רוצה מישהו לחכות לו. אני רוצה מישהו לאכול איתו יחד ארוחת ערב ולדבר איתו על היום שהיה. רוצה מישהו לצחוק איתו על דברים, מישהו ללכת לישון איתו, מישהו לחבק, מישהו שיתקשר אלי סתם באמצע היום כי הוא חשב עלי ורצה לדעת מה שלומי. אני לא רוצה לקנות יותר אריזות קטנות בסופר, ובעיקר אני לא רוצה אנשים שיגידו לי שאני צריכה ללמוד ליהנות מהלבד שלי. כי זה לא כיף בכלל.
אז נכון שהתרגלתי להיות לבד, נכון שסדר היום שלי לא כולל עוד אדם, אבל אני רוצה לשנות את זה. אני יודעת שזוגיות אינה דבר לא פשוט, זה משהו שצריך לעבוד עליו ולטפח אותו, וצריך לדעת לעשות הרבה ויתורים ופשרות. ואני מוכנה לזה. אני רוצה מישהו להתלונן עליו שמרים את קרש האסלה, אני רוצה מישהו שיגמור לי את המים החמים, אני רוצה מישהו שיבלגן לי את הסדר המופתי, והכי חשוב - מישהו שפשוט יאהב אותי ויקבל אותי כמו שאני.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
