אל תקראו לי כוסית. מונולוג מהוואגינה
הדיבור על כך שיש מה להתבייש בריח, בטעם, בצורה של איבר המין הנשי הוא דרך מחוכמת מאוד של דיכוי, המשתמשת באופן ציני ודי נורא בעובדה שאנחנו לרוב לא רואות אותו במלואו, אלא בעזרת מראה, על כן רב הנסתר על הגלוי בו. קל לנו לפחד מהפינה החשוכה הזאת
כמעט לא מדברים על איבר המין הנשי בצורה חיובית, ואפילו המילים שמתארות אותו, להוציא אולי את הביטוי "כוס", הם קליניים, או חסרי מיניות. שלל הטוקבקים השוללים מין אוראלי לנשים (כל כך יאמי, אני לא מבינה אתכם), על שלל תיאוריהם המשפילים נשים באופן מודע ומתוכנן, מעידים היטב על הסיבה לכך.
דיכוי נשים, יגידו אחיותיי הפמיניסטיות, דיכוי לשמו. אם נחשוב ונתחנך על כך שהמיניות שלנו היא משהו שצריך להתבייש בו, שאסור לנו להתגאות בו, אנחנו נהיה שקטות ומבויישות, יהיה קל יותר לשלוט בנו ולמנוע מאיתנו להיות שוות, בטוחות בעצמנו, ולא פחות חשוב מכך – בעלות כוח פוליטי מכריע. בושה מאז ומעולם גרמה לאנשים להתרחק מהזרקורים, להישאר בסביבתם הבטוחה והמוכרת. זה עבד על נשים במשך מאות על מאות בשנים.
הדיבור על כך שיש מה להתבייש בריח, בטעם, בצורה של איבר המין הנשי הוא דרך מחוכמת מאוד של דיכוי, המשתמשת באופן ציני ודי נורא בעובדה שאנחנו לרוב לא רואות אותו במלואו, אלא בעזרת מראה, על כן רב הנסתר על הגלוי בו. קל לנו לפחד מהפינה הזו, כשאנחנו לא מכירות כל קפל שלה.
אנחנו יודעות שהיא שם, והיא משפיעה עלינו בדרכים שקשה לבטא במילים. בעולם אידיאלי היינו מגלות כמה נפלא יכול להיות הגוף שלנו, בלי תחושות אשמה ובלי פחד ודיכוי (בני אדם באופן כללי, לא רק נשים ולא רק לסביות. גם לגברים יש הרבה מה להבין על עצמם, ובוודאי שעל האדם שאיתם).
הרי כמעט בכל ספר נעורים או הדרכה מינית יש את המלצת המראה. טקס לקיחת המראה המפורסם, של לראות מה יש לך שם, ואיך זה נראה. אני עשיתי את זה בראשונה בגיל 20. מאוחר, לפי ספרי "איילת מקבלת".
גברים לא ממש יבינו, כנראה, מה זה אומר לראות לראשונה את מה שיש לך בין הרגליים בגיל 20. זה הלם. זה לא מה שחשבת שיש שם, מהשרטוטים הנקיים של גיל 12 בשיעורי חינוך מיני, זה לא מרגיש כמו שזה נראה, ומה זה הצבע הזה, ובכלל מה פתאום יש לי פינה כזו בגוף.
ב"מונולוגים מהוואגינה", ספר מצחיק עד דמעות מאת איב אנסלר, מתוארת סיטואציה של האחד שרצה להסתכל. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל ההוא, שהדליק את האור והסתכל במה שיש שם באור מלא, ואז אמר משהו כמו - את לא סתם נחמדה. את לא סתם בכלל. את פראית ורכה ומדהימה, את לא סתם בכלל.
כשקראתי את זה בפעם הראשונה, קצת אחרי סיום התיכון, כשעוד לא העזתי לומר או לחשוב "לסבית", ובוודאי לא נתתי לעצמי להרגיש את כל המשיכה שהרגשתי, התביישתי בשביל הבחורה ההיא. אחרי אותו מבט הרה גורל בגיל 20, לא הבנתי איך היא נתנה לו בכלל. מה זאת אומרת לתת ליצור חי להסתכל לתוך משהו שהוא סוג של בושה?
רק מהכוס הפרטית שלי נחרדתי ממש
כבר היו לי אז כל מיני התנסויות עם נשים, ובהן ראיתי יופי מדהים, מרגש. רק על עצמי לא חשבתי כך, מהכוס הפרטית שלי נחרדתי ממש. בבדיקות הגינקולוגיות התקופתיות היה הרופא אומר לי, כסיום קבוע לבדיקה, "משם ייצאו הרבה ילדים". כך הוא סיכם את החוויה הקשה של לתת לו להביט בי, בכך שהפך את הכוס הפרטית שלי למכשיר הולדה עתידי, פונקציונאלי. הוא חשב שבאופן הזה הוא יעשה לי את זה קל יותר לחיות עם המבט, שזה יעזור לי להדחיק את העובדה שהוא ראה אותי חשופה כל כך. המחשבה של מבט כזה, גם אם הוא קליני בלבד, אל מקום שאני לא מכירה כל כך בעצמי, עוררה בי אז פשוט חלחלה.
כשהעזתי, נתתי לאשה שאהבתי להסתכל בי. זה לא היה כל כך מזמן. נתתי לעצמי להרגיש את כל הרגשות השליליים (היו המון. הרגשה של חוסר אונים ובושה עצומה ופחד ממה שהיא תחשוב עליי), ולאחריהם נשארתי עם תחושה חדשה. אותה אחת שהסתכלה היא בלתי נשכחת. אותו רגע הוא מקום של כוח, נקודה להיאחז בה ולצאת שוב כנגד כל מה שאומר לי, בתוכי ובחוץ, שאסור לי להיפתח ככה, שזה מסוכן, שזה מכוער, שהכוס הפרטית שלי צריכה להישאר כזו, ושאני צריכה לחוש אשמה על שאני נהנית ממנה כך. שזו לא התנהגות נשית.
אשה חכמה אחת, גילי פליסקין, כתבה ספר על אוננות נשים ("דברים שרציתי לגעת"), ויש לה פורום בו נשים יכולות לדבר על אוננות. ישבתי לקרוא על מערכות היחסים המהוססות והמהוססות פחות של נשים עם עצמן. יום לאחר מכן נסעתי בטרמפ עם שכנה שלי, שסיפרה לי חוויות מפסטיבל שאנטי שהיה על טהרת הנשים. היא אמרה משפט שנחרת לי במוח, על כמה יפות כולן היו, כשלא היה מבט ביקורתי באזור שהסתכל עליהן, ובאיזו חופשיות התנהלה סדנת הטנטרה באותו פסטיבל. הניגוד הזה, של ההיסוס והבושה כמו שהם משתקפים בפורום של פליסקין, למול סיפורי הטנטרה של שכנתי, עשה לי חשק למחקר קטן.
הכוס שלי היא סוד שאני מגלה ממנו כל פעם קצת
יש טענה כלפי גברים, ששמעתי רבות בהקשרים שונים ומשונים, שהם חושבים מהזין. אני כבר כמה זמן מנסה לחשוב מהכוס. לראות מתי היא מתביישת, מה מעליב אותה, מה מביך אותה, מה גורם לה להיפתח, לתקשר, ליהנות. אני מתחילה לחשוב, לפחות אצלי, שהניגוד הזה לא נובע בהכרח רק מהחינוך שקיבלתי, אם כי ברור לי שהיחס שלי אל עצמי הושפע רבות מכך. הוא נובע מעצם היותה של הכוס הפרטית שלי סוד כזה, שאני מגלה ממנה כל פעם עוד קצת. ותמיד זה עניין של עומק, רגש והבנה, לרוב מאוחרים. לגוף, כל גוף, יש סיפור לספר. זה נכון על נשים כמו גם על גברים, ובאופן כללי לשלל בני האדם במגדריהן השונים. גם לכוס. אולי הסיפור העמוק והרך מכולם, לפחות עבורי ובשבילי.
חבר ואדם יקר לי דיבר פעם על העניין של לסגור רגליים. שנשים סוגרות רגליים, כי כך חינכו אותן, להיסגר. שלא יריחו, שלא ירגישו, שלא יידעו כמה את מינית. בנים, הוא אמר, לא עוברים דבר כזה. אחרי ששמעתי את ההסבר הזה, הפסקתי לסגור רגליים, בעיקרון. אני אוהבת את התחושה הפתוחה, לכאורה חסרת הפחד, שיש בישיבה הפשוקה. אני לא לובשת חצאיות בכלל, כך שאין בזה ממד של עירום, "רק" חוסר ציות למוסכמה חברתית. כבר העירו לי על כך. אני מלמדת את הכוס הפרטית שלי להתעלם. זה לא בא לשתינו בקלות, להשאיר הערות כאלה בחוץ ולא לתת להן להיכנס פנימה.
נורא מתחשק לי לכתוב עכשיו, בהצהרה, שאני אשה פתוחה. אבל האמת היא שאני רוצה להיות אשה פתוחה. הדרך לשם עוד ארוכה, ולפחות הכוס הפרטית שלי מתביישת בעצמה, עדיין, לא בטוחה ורק בקושי מצליחה להיפטר מרגשות אשם רבים הקשורים בה. אני רוצה להאמין שלא ירחק היום, בו לא רק יכאב לנו הכוס, כמו שאומרים חלק מאחיי ההומואים, אלא תהיה לנו כוס חוגגת ופתוחה, וזו תהיה צורת ביטוי שנהנה להשתמש בה. הלוואי.
• למען הסר ספק, אין כאן כל כוונה לרמוז שמהותה של אשה היא הכוס שלה, ומובן שיש בעיניי המון דברים אחרים מעניינים ונהדרים ומושכים בנשים, והם חשובים הרבה יותר: לב, שכל, אופי, כשרונות. רק שעליהם מותר לדבר. על כוס לא. זו רק החוויה האישית שלי, בהקשר כוס, ואני לא מתיימרת לייצג אחרות.
לפנייה לכתב/ת 
