אני רווקה דתיה, ואני לא מתנזרת מסקס
להתחיל לאכול את הקרמבו מהביסקוויט זה עניין של טעם אצל חילוניים, אבל עניין הלכתי אצל הדתיים. את יואב הכרתי באתר היכרויות של חילוניים, ובגלל הקרמבו נחשפנו: הוא כדתל"ש, ואילו אני בדתיותי החריגה. פגישה עיוורת בסימן קרמבו
זה התחיל כמו דייט רגיל. אתר היכרויות, כרטיס מושך ושיחה קלילה שהתחילה באהבתנו המשותפת לסוכריות גומי ולממתקים בכלל והסתיימה הרבה יותר מדי עמוק לתוך הלילה.
ההורים שלו צעקו ולא דיברו איתו שבועיים, אבל בסוף הם התרגלו. בכל זאת, הילד שלהם. ההורים שלי לא אוהבים את המכנסיים שלי. הם גם לא יודעים שאני נפגשת לפעמים עם בחורים בשביל הדבר המסוים הזה, שקוראים לו סקס, ושכן, אני רוצה ילדים, אבל כרגע אני מתעניינת יותר בדרכים היצירתיות הכרוכות בהבאתם לעולם, ופחות בלנסות למצוא את אבא שלהם ולקבוע איתו תאריך. אני, כמו שאמרה הרבנית סינדי לאופר, רוצה רק ליהנות.
יואב היה מצויד בפנים נאות, בחוש הומור מופרע ובהבטחה לקנות לי קרמבו כשניפגש. כשקילפנו את העטיפה הכסופה גיליתי שהוא אוכל אותו כמוני, מהביסקוויט. צחקנו שנינו. אנחנו לא מכירים עוד אף אחד שמתחיל מהביסקוויט, כולם מתחילים מלמעלה. אני מקלפת את העטיפה הכסופה, מפרידה בזהירות את הביסקוויט מהקצף ומתענגת על המתוק מתוק הזה. כל כך מעט דרוש כדי לעשות אותי שמחה.
אני מסתכלת עליו מלקק שפתיים בהנאה, ומחשבה עקשנית שצצה עוד בשלב הכרטיס מפלסת לה דרך גם עכשיו. הביסקוויט הזה מתחבר פתאום לביטוי תנ"כי שהוא אמר, לשיחה - השנונה - שהתנהלה בצורת פלפול, ולעובדה שהוא קבע את הפגישה ל"מוצאי שבת", ולא ל"שבת בערב" המקובל.
ניגבנו שאריות קצף לבן מהפה ואז ביקשתי רשות לשאול אותו משהו אישי. הוא הינהן בחיוך, ואני המשכתי: "אתה במקרה דתי לשעבר?"
זה לא שהחיוך נמחק לו מהפנים, אבל הוא קצת התעוות. ואני רואה את המחשבות טסות לו בין העיניים: "אני כן, אבל איך היא יודעת? ורגע, זה לטובתי כאן? מה לענות? ואיך היא יודעת?! ומה זה אומר, שגם היא...?"
"דתיה", אני אומרת בשקט. "אבל לא לשעבר. אני דתיה גם עכשיו".
את דתיה? אז איך זה שאת...?
עכשיו המחשבות טסות בינינו, והסרט שעובר לנו בראש די דומה. הוא מסתכל עליי, מגלגל את נייר הכסף שלו לכדור ואז מתחיל לשאול את השאלות המוכרות לי כבר, בסדר הרגיל. "אז איך זה שאת....?"
"שוכבת עם בחורים?" אני ממשיכה אותו.
"...ולובשת מכנסיים", הוא ממשיך, "ונמצאת באתר הזה, ולא באיזה דוסידייט או משהו? בכלל, איך זה שעוד לא מצאו לך איזה שידוך, בגילך המופלג, 28", הוא שואל והחיוך הממזרי חוזר לו לפנים.
אני עונה לאט. חשוך בגינה הציבורית שבחרנו לנו ואין כמעט אנשים. יש זמן, ופתאום יש גם המון דברים לדבר עליהם. העבר המשותף מקרב בינינו כמו שני מכרים ותיקים, כמו שתי טיפות טיקטק בטעם תפוז. אנחנו מאותה סדרת ייצור.
שני דתיים, אחד מאיתנו לשעבר. הוא ממשיך להאמין, אבל שגרת המצוות הוציאה לו את החשק לחיות. אני ממשיכה להאמין, אבל ההתנזרות המינית הארוכה נתנה בי את אותותיה, ורק כשהעזתי לחצות את הקווים גיליתי על מה כולם מדברים ושבאלוהים - הכל נכון.
עוד מבט:
דייטים עם דתל"שים, חרד"לים ושאר ירקות
דורית דוד
הם מיוחדים, אבל מאוד מבולבלים, מי יותר מי פחות. וזה מובן וברור, בעצם, כי הרי לא פשוט לסיים מערכת יחסים של שנים עם אלוהים, ועוד כשאתה הוא זה שמבקש לפרק את החבילה. ומה עם הביצה שנולדה ביום טוב?
שנינו התחלנו מהביסקוויט. אני הגנבתי ברכה בשקט בלי שהוא שם לב. לא רוצה שישאל מה זה המלמול הזה שם, מתחת לשפם המרוט. אני שואלת אם הוא עדיין מתחיל מהביסקוויט מתוך הרגל, והוא מספר שהוא עדיין רוכס נעליים, קודם שמאל ואז ימין, גם מתוך הרגל. וכשהוא מוקף בהרבה אנשים הוא מעביר אוטומטית יד על הראש, להרגיש את הכיפה שכבר לא נמצאת שם. פעם זה היה בשביל לסדר אותה במקומה, היום זאת המבוכה והרגשה שהיא עדיין שם, ושרואים אותה. אחר כך הוא שואל את השאלות הקשות באמת: "ומה עם חתן?"
כשיגיע החתן, כמה מהר הוא יברח כשישמע על מעלליי?
מה איתו, באמת. מתי הוא יגיע, וכשהוא יגיע, כמה מהר הוא יברח אחרי שישמע על מעלליי? בכל זאת, אשתו לעתיד שכבה עם כמה בחורים לפניו, וזה לא ממש מקובל בעולם שלנו. "פשוט היה לי קשה מאוד להמשיך ולהתאפק", אני אסביר לו, בתקווה שיבין. "גם לי היה קשה להתאפק", הוא יגיד, "ובכל זאת הצלחתי". או שאולי גם הוא יהיה מהזן שלי ויבין אותי?
האמת היא, שרוב הבחורים מ"הזן שלי" הם כבר לא דתיים יותר. הפתח שנפתח להם עם המין גלש הלאה הלאה לעולם החילוני בכלל. אבל אני ממשיכה להאמין, ממשיכה לקיים מצוות ואוהבת את זה. רוצה לגדל יום אחד ילדים דתיים עם כיפה בוכרית ענקית על הראש הקטן שלהם, רק שאין לי מושג איך זה עומד לקרות, ועם מי.
אני יוצאת פה ושם עם בחורים דתיים, אבל רוב הזמן נפגשת עם בחורים חילוניים. לא תמיד הפגישות תמימות. ולא תמיד אני מספרת שאני דתיה. רק לעיתים רחוקות, או אם נוצר קשר טוב ואני מרגישה נוח. בשאר הזמן אני מברכת בשקט על הקולה שהם מציעים לי, בוחרת לצאת לדייטים רק למסעדות כשרות ולא נפגשת בשישי בלילה (בעדה שלנו אומרים "ערב שבת"), באמתלות שונות.
לא נפגשתי שוב עם יואב. עד סוף הערב כבר החזקנו ידיים, אבל משום מה התקשינו להמשיך מעבר לזה. אני עדיין פוגשת אותו בצ'אט מידי פעם, הוא מספר על חוויותיו בקרב בנות תל אביב ומבקש לשמוע על חוויותיי בקרב בני ירושלים. וגם הוא, כמו דתל"ש טוב, עדיין מנסה לשדך לי חברים שלו, "דתיים פתוחים כמוך". ואני עונה לו שעדיין לא סיימתי ליהנות, ושידבר איתי עוד שנה. "מתי תבחרי כבר?", הוא שואל.
על זה אין לי תשובה. כל כך הרבה פעמים כבר שמעתי את ה"את צריכה לבחור". אבל אני לא אוהבת לבחור. אני מעדיפה גם וגם. זה הרבה יותר קשה, ללא ספק. אבל גם יותר מגוון. וככה אני נעה לי בין העולמות. אובדת סוציאלית.
- סוגיית הביסקוויט של הקרמבו
היא עניין הלכתי שקשור לברכות. קודם מברכים על הקרמבו ואז על הקצף. אז אם מישהו מתחיל מהביסקוויט, זה עניין של טעם - או עניין של הלכה.
פורסם לראשונה 07/01/2008 10:40
לפנייה לכתב/ת 
גיליתי על מה כולם מדברים ושבאלוהים - הכל נכון
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
