קיוויתי שהוא יעשה לי היכרות עם זוגיות חיובית
שהוא יראה לי את הדרך, יוביל למקום של האנשים הרגילים שגדלו עם אבא ואמא ואחים ביולוגיים, שכל תקוותם היא המשך ישיר לחייהם הלא מורכבים; הקמת משפחה – בעל, אשה, בית. שניים-שלושה ילדים, אולי גם חיית מחמד לא מעיקה במיוחד
שכבתי במיטה, חושך מוחלט. רק את הצללית שלו ראיתי מבעד לענני הדמעות. הבכי העיקש פרץ, לא מבקש את רשותי, עיניי כבו באחת. פסיפס ליבי התפרק. לא בגללו. בגללי. בגלל חוסר השליטה שהרשיתי לעצמי ללבוש בחינניות. חשבתי שאם אחייך יחייכו אלי בחזרה. שאם אקח את הסיכון יבוא איתו הסיכוי. זה שיציל אותי מכל השדים, מחוסר האמון בגברים, מהחשש לדבר איתכם בגובה העיניים, בהבנה ואמפתיה, מהבעתה לחשוף נפש ומהבריחה אל חשיפת הגוף.
אני רק מאמתת שוב ושוב את התיאוריות שלי, אלה שהפסיכולוגית שלי טוענת שהן מופרכות. אז אני פה עם הילדה הבכיינית הזאת ומגדלי החרדות שלה. הנה אני במלוא עליבותי, שונאת שוב אותי.
"לֵך", פקדתי עליו, והוא עשה כדבריי. בלי לנחם או להסביר או ללטף, פשוט הלך. סיבוב המפתחות הרעיש לי, שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ואז נסגרת. תוגה צמררה אותי. עוד סוף.
ברגע שנעלם בחזרה לעולמו, הסרתי מעליי לכלוכי מסיכות ישנות, כבר לא התחבאתי. הרשיתי לעצמי לבכות, עד הבוקר. לא הצלחתי לעצום את עיניי. הנפש פרפרה, מאיימת על שפיותי והגוף לא היה קשוב להיגיון.
באמת קיוויתי. פעם ראשונה זה זמן רב שאמרתי לעצמי שמותר גם לי לחלום. קיוויתי שהוא יראה לי את הדרך, שדווקא הוא יוביל למקום של האנשים הרגילים שגדלו עם אבא ואמא ואחים ביולוגיים, שכל תקוותם היא המשך ישיר לחייהם הלא מורכבים; הקמת משפחה – בעל, אשה, בית. שניים-שלושה ילדים, אולי גם חיית מחמד לא מעיקה במיוחד. רציתי שהוא יעשה לי היכרות עם הצד החיובי והפשוט של הזוגיות.
התהלכתי מחויכת, מבוהלת, מוצפת, חוששת ליפול
ימים שלמים התהלכתי מחויכת, מבוהלת, מוצפת, חוששת ליפול. אבל לפחד נוספה לחישה שהבטיחה לי שזה טבעי ללכת על החבל הדק, בחוסר שיווי משקל ועם פחות שליטה, להתמסר כדי לקבל משהו בחזרה, כדי ללמוד ולדעת את הנסתר, את מה שאף פעם לא ראיתי, את המקום שלא הצלחתי לדרוך בו, לא בחלום ולא במציאות. המקום היפה של הדדיות. שוויוניות. יחד. מקום כזה שתמיד תהיתי אם קיים. אני עדיין תקועה באותה תהייה.
וגם הגבר הזה, כמו קודמיו, לא הפתיע ועזב. בדיוק לפני שחשפתי את אישיותו, ממש רגע לפני שגיליתי מהו "יחד" מוגדר, "יחד" שפתאום האמנתי שאפילו אני יכולה להיות צמאה לו.
עכשיו אני כבר לא רוצה, כי אני עייפה מדי. האנרגיה ניגרת מתוכי. האופטימיות אוזלת, ואני אובדת בתוך אותו עולם ריק ומלא, עבר שרודף הווה. ואני חרדתית, שוב במנוסה. ככה טוב לי בינתיים. אני אחיה את מה שעכשיו. כי המחר בולע, פוגע, תובע, נושך.
אני יושבת על הספה האדומה, התקווה שלי מדממת. מוזיקה של לילה מנגנת עצבות, הדמעות נאבקות בידיי הנואשות מלמחות ולספוג אותן. אני מתכרבלת מתחת לשמיכה ובוחרת בדרך למין שום מקום. או שזו תבוסה או שזו הגנה עצמית נחושה - תלוי איך מסתכלים על זה. בכל אופן, שם הפגיעות מוכרת ונוחה. ועם עצמי אני די מסתדרת, אני לא אנטוש אותי כל כך מהר. אני כאן כדי להישאר. גם אם קר ולא נעים לפעמים. ככה זה - אנחנו נופלים, ואז קמים.
ולך - תודה על חוויה קצרה שעוררה בי משהו שמת. אני רק יכולה לציין שהלילה שלי היה לבן אבל לא טוב, ודווקא הסליחה שלך התקבלה בהבנה אין קץ. ודרך אגב, "אמן מיוסר" זאת הגדרה קורבנית ולא מתאימה. אתה בסך הכל עוד אדם התועה בדרכים לא-לו.
