הבלש שלי

בעיה. בעיה ראויה לגדולי הבלשים שאביא בהמשך –הרי לעיתים, אפילו לעיתים קרובות דמותו של הבלש או הבלשית חשובים יותר מקוי העלילה או הפיתרון המתוחכם להפליא, וכשמדובר בסדרות - יד על הלב, אם לא הסרטים עתירי הכוכבים כמה מאיתנו באמת מבדילים בין כל הספרים שבהם תעדה אגתה כריסטי את הרקיל פוארו מפעיל את התאים האפורים הקטנים באחוזות אצילים אין ספור? או אפילו טרוויס מקגי איש פלורידה, אותו בטלן מרופט העוזב את הספינה – ביתו – שהרויח במשחק פוקר כדי להשיב לנגזלים וחסרי הישע רכוש שנבזז מהם בעשרים ואחד ספריו (למען הזהוי – בשמו של כל ספר מופיע צבע, הראשון שבהם הוא תעלומה בכחול, האחרון גשם הבדידות הכסוף) של ג'ון ד.מקדונלד? קשה להבחין.

אז נערבב. בכל זאת אנו עוסקים כאן בספרים המתארים את פריצת הגבולות, את התמוטטות הסדר הקיים. בכאב לב עצום נוותר על רבים וטובים – על מגרה הצרפתי, המפקח ולאנדר השבדי, ליזי בדיחי לועסת המסטיק הישראלית, שני אנשי משטרה שהם משוררים – דלגליש הבריטי ואוחיון הישראלי, שלושה אנשים ישרים של אדגר ואלאס והלורד פיטר וימסי מאת דורותי סיירס הבריטים, נרו וולף, אלרי קווין דונלד לם האמריקנים סוני רנדל ושאר הבלשיות , אמריניות בעיקר– כל כך מעט זמן, כל כך הרבה בלשים. אבל אלה החמישה שלי:

שרלוק הולמס/ ארתור קונן דויל

נכון, אוגוסט דופן הער בלילות, בעל האבחנה וההסתכלות יוצאי הדופן של אדגר אלן פו הורה לו את הדרך, אבל הבלש הוויקטוריאני, הכנר, סייף, מעשן האופיום מרחוב בייקר הוא שהיה לבלש המיתולוגי. וגם היום יכולת ההמצאה של ארתור קונן דויל מדהימה, דואר לשרלוק הולמס נשלח מדי יום, הומג'ים למיניהם נכתבים – בין השאר על ידי מייקל שייבון. המון כותבים ניסו את כוחם בכתיבת תעלומות כמו קונן דויל – איש לא הצליח. ואם צריך לבחור ולו ספר אחד, אז "כלבם של בני בסקרוויל" הוא הידוע ומטיל האימה, אבל "חותם הארבעה", עם ניחוח האימפריה הבריטית בשיאה הוא הבחירה שלי.

המובחר בכל הבלשים האמריקנים. האמיץ, הנחוש, השרוט. אדם שיבצע את המשימה גם אחרי שהלקוח רוצה שיפסיק. הוא יודע שכולם – מלקוחותיו ועד המשטרה ישקרו לו, הוא אירוני אבל מלא חמלה, ציני עם סדק בשריונו. והוא חוזר אל החדר השכור, וכמו בשיר של דייר סטרייט יודע שגם למחרת הוא יצא ליום חדש, יסכן את חייו למען 25 דולר ליום והוצאות.

היה סם ספייד, והבלש האנונימי מסוכנות פינקרטון של דשיאל האמט, ושלל יורשיו הלקוניים, הקשוחים, מפטירי השורה הגברית האחת, לובשים טרנץ' קואט ומגבעת פדורה, לא מבליגים על עלבון או פגיעה בכבודם - הכל למען האינטגריטי שלהם – שאותו הם ורק הם מגדירים מאז ועד ספנסר של רוברט פרקר ואיימוס ווקר של אסטלמן. מרלו הוא הסמן, והספר "השינה הגדולה" (יצא אף הוא בסידרה זו) הוא הראשון שבו הוא מופיע. וכמובן – מרלו וספייד מונצחים על ידי המפרי בוגרט בסרטים בני אלמוות, "השינה הגדולה" ו-"הנץ ממלטה" – ודמות הבלש היא הדמות המובילה את מה שיוגדר כ"סרט האפל", הסרטים של העיר האמריקנית הגדולה חורשת הרע ובה הגיבור הבודד שאנו כל כך שמחים לדעת שהוא שם, הדון קישוט שיצר ריימונד צ'נדלר להרגיע אותנו.

זאווייר מארץ'/ רוברט האריס

הנה חריג. בכל המובנים. חוקר המשטרה (לא בלש פרטי, אבל גם הוא חוקר נגד הסיכויים ונגד הוראות הממונים עליו, והוא מופיע רק בספר זה) זאוויר מארץ' חוקר רצח. אנו בברלין 1964, אבל הספר המצמרר של רוברט האריס (עורך חדשות חוץ לשעבר! כבוד למגזר!) "ארץ אבות" הוא היסטוריה חלופית – הרצח מתבצע ימים לפני פגישת הפיסגה בין היטלר לקנדי. כן, גרמניה הביסה את בריטניה, כבשה את אירופה, כמה פרטיזינים נלחמים במה שהיה ברית המועצות, ברלין נבנתה על פי תוכניותיו של שפאר – וכעת הרצח, של נאצי בכיר וותיק, ובמהרה תהיה גופה נוספת, והדבר היחיד המשותף להן – שניהם היו בוועידה בווילה ונזה בברלין פעם, בתחילת המלחמה, ועידה שאף אחד לא מוכן לומר למארץ' מה נאמר בה. והוא, אדם מחוסר אשליות, יוצא לברר. בספר משולבות דמויות היסטוריות רבות, וככל שהעלילה מתקדמת מתחיל מארץ' לשאול את עצמו מה בעצם אירע לכל היהודים שחיו פעם באירופה? לאן נעלמו? האריס כתב עוד ספרי מתח שעלילותיהם מתרחשות על רקע היסטורי, זה לטעמי הטוב שבהם.

רמפול איש הביילי/ ג'ון מורטימר

מעבר חד מהשאלה הנוראה של מה היה קורה אילו... למסדרונות האולד ביילי. אמנם הוא לא תורגם לעברית (אני עדיין חולם שאוכל לעשות זאת בעתיד...) ומן הסתם העיבוד המופתי לסידרת טלוויזיה עשה את שלו והוא לא בדיוק בלש, אבל נזכיר את הפרקליטים המנסים לחקור את האמת, ורמפול, הפרקליט המזדקן הכושל, הנשוי לזו שחייבים לציית לה, מתמודד עם ראש לשכתו, עם משפחת נוכלים אירית המפרנסת אותו כבר שנים רבות, הוא פשוט כל כך אנושי, כל כך נפלא שמגיע לו מקום. וחוץ מזה צריך להתאושש מהמועקה של ארץ אבות.

התחלתי בשרלוק הולמס ולכן לקראת סיום אביא את בן דמותו הרוסי – ארסט פנדורין, גיבורו של בוריס אקונין (או, בשמו האמיתי, גרגורי שלבוביץ' צ'חרטישווילי). פנדורין הוא בלש רציונליסט מהמסורת הבריטית, אבל גם קצת סמוראי יפני והרבה אציל רוסי מיוסר. הוא לא יכול להפסיד בהימורים, הוא יפה תואר עם סודות אפלים. הסידרה נקראת תיבת פנדורין – ויש בה שלל הרמזים החל מהשימוש בשם העט בוריס אקונין (כלומר ב.אקונין, כלומר באקונין – פילוסוף האנרכיזם), דרך הרמז לתיבת פנדורה וכלה בהתייחסות לאירועים היסטוריים אמיתיים ובשורת רמזים משעשעים לסופרים רוסיים מיתולוגיים וגיבוריהם. המוטו של הסידרה – "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה הייתה גדולה, האמונה בקידמה חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם". בקונין עומד בכך בכבוד.

נכון, הבטחתי חמישה. אבל אי אפשר לסיים במאה התשע עשרה, נכון? אז אם וויינט (אתר מצוין! פתוח לשינויים! לא?) יסכים נלך לעתיד. וגם שם, כמו גם בעבר הרחוק של

פומפיי ויוון העתיקה יש בלשים. יש צוות משובח כמו הבלש אלייז'ה ביילי ושותפו הרובוט בספריו של אייזיק אסימוב – ויש אחר, שגם היום אנו לא יודעים לגמרי אם מדובר באדם או רובוט – ריק דקארד, מחסל הרפליקנטים. מחווה מדהימה לבלשים הפרטיים של שנות הארבעים, סרט ובו עתיד מפלצתי הנראה כמו עבר על סמי הזיה, סיפור מופת – "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" מאת פיליפ ק. דיק. ריק דקארד, בספר ובסרט נאלץ להתמודד, לא רק עם פיתרון התעלומה ותפיסת הרוצח, אלא עם תעלומות החיים הגדולות ולמצוא, בעצמו או דרך הרפליקנט הגווע בזרועותיו והרפליקנטית היפהפיה שבה התאהב, לא רק משימה שיש לבצע אלא גם אהבה וחמלה. לא רגשות המוכרים להולמס של המאה התשע עשרה או למייק האמר של מיקי ספיליין במאה העשרים, אבל העולם משתנה, והבלשים גם.

• גם חיים סבתו, רם אורן, יהודית קציר, ערן צור, אלונה קמחי ועוד רבים וטובים ממליצים בספרים על הסכין