מינימום אמנות
המינימליזם, או בשמו האינפנטילי והפופולרי - דלות החומר, והיוהרה הנרקיסיסטית המצ'וקמקת והאלימה שנבעה ממנו, כבר לא נראים טוב כמו פעם. איתן בוגנים ביקר בתערוכה DIY במוזיאון הרצליה וחזר מיובש
למרות הזמן הקצר יחסית שעבר מאז שיאו ושברו של זרם המינימליזם באמנות, אי שם בין שנות השישים לשמונים של המאה הקודמת, לחזות היום בעבודות בעלות יומרה וחזקה מינימליסטית יהיה כמו להתהלך על קצות האצבעות בינות שלדי דינוזאורים מודבקים ומפות מתפוררות לאבק במוזיאון טבע מושקע. משהו כמו טיול אנתרופולוגי מאכזב אל הסבך המתעתע של ההיסטוריה והשיח האינטלקטואלי, שהיה יכול לרתק ולרגש עד מאוד לולא הריקנות האיומה שמתדפקת על חזית הממצאים.
כמה עשורים אחרי גוויעתו החרישית של הזרם (האמריקאי במהותו) הנזירי והמאופק כביכול, ברור לכל בר דעת שהרעיונות הדי רדיקלים שהיוו את התשתית הרעיונית והפוליטית לזרם ולאנשים שפעלו בתוכו, הפכו זה מכבר ללא רלוונטיים, ואולי טוב שכך. המהלך המינימליסטי ביסודו הוא המשכו הצורני של עיקרון הרדי-מייד של דושאן בווריאציות שונות ומגוונות, ועד לרגע זה לפחות, כנראה שגם האחרון בשרשרת ההרס העצמי שפקד את אמנות המאה העשרים. משום שיותר מכל ההגדרות האחרות של הזרם שביקש לצמצם - הניתוק בין האמן ליצירה, הסימביוזה בין העבודה לאתר, הטכנולוגיה של הייצור התעשייתי, החופש מהשלכות נרטיביות, מטפוריות או סמליות - בסיסה של החוויה המינימליסטית נתמך על ידי הטענה הגורפת שיש לה לאמנות אוטונומיה בעולם, שהיא מין גוף זר שאינו כפוף לשום משמעת ולשום הגיון מלבד עצמה ומלבד הנוכחות שלה גופא. אמנות לשם האמנות, או במילים אחרות, אוטיזם.
דלות החומר זה לא מה שהיה פעם
אם זו לא פשטות, וזה רחוק מלהיות זן יפני, וזה לא מופשט כזה או אחר, וזה ההיפך מעמוק ומרתק, אז מה זה? זה פוסט-מינימליזם. מי שיודע מה זה אומר שיקום ויצביע, הפרס מחכה אצל השומר בכניסה. אבל אם נשפוט על פי התערוכה הקבוצתית D.I.Y (קיצור של – עשה זאת בעצמך) שעניינה פוסט מינימליזם במוזיאון הרצליה, נגלה שהגרסה הישראלית היא שעטנז של רעיונות סרק שהמכנה המשותף להם הוא שעמום וטרחנות. כשהמהלך כולו, כשהיצירה עצמה כל כולה מושגית (הנה עוד זרם שמת בלי כבוד – אמנות קונספטואלית) ומהותה תפיסה רציונלית לכאורה שמסתפקת בדרך כלל במחווה קרה, נונשלנטית, בודדה וסתומה, אין לאן לפנות או את מי לשאול לפשר המעשה, והאמת היא שגם אין צורך בכך.
לאה אביטל, ללא כותרת. אין את מי לשאול, וגם לא צריך
מה שעינינו חוזות בו זה כל מה שיש, וכן, זה ממש לא מספיק. זה אולי היה דחוף לריצ'ארד סרה ודונלד ג'אד להתנגד לרגשנות ולאוטופיזם של שנות השישים הסוערות באמריקה (ותוך כדי גם לייצר עבודות מרתקות) וזה אולי היה בראש מעייניהם של יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין ואחרים בישראל לתחום טריטוריה בדלנית סמי-הרפתקנית ששוחקת את האידיאלים, אבל מה לזה ולאמנים הצעירים? האם זו התגובה שלהם למבול הדימויים וקהות החושים ששוטפת את פני הארץ? אם כן, אז זה רחוק מלעבוד. את הזונה הגדולה לא מפחידים בזין קטן. יתרה מכך, התוצאה הישירה והחד משמעית של התפיסה המתנשאת והאטומה הזו היא התרחקות נוספת של הקהל הרחב (מילה גסה) מאולמות התצוגה, וכולם כבר יודעים שהמצב לא מי יודע מה.
יהושע נוישטיין. מוזיאון תל אביב, 1977. מה לזה ולאמנים צעירים?
לצערנו או לא, המינימליזם או בגרסה האינפנטילית והיותר פופולארית - דלות החומר - והיוהרה הנרקיסיסטית המצ'וקמקת והאלימה שנבעה מתפישת העולם הזאת, כבר לא נראית טוב כמו פעם, אם אי פעם באמת נראתה כמו שצריך.
למרות התוואי המורכב והיפה כשלעצמו שבנתה אוצרת התערוכה עדי אנגלמן, מוזיאון הרצליה נחלק לשניים – תערוכת זקני השבט הנוסטלגית הראויה להקטלג ולהירשם בספר דברי הימים שחלפו ואינם, והתערוכה של המצטרפים הטריים, שלעיתים עושים דברים שנדמה שכבר אסור לעשותם. אולם החולשה הגדולה של התערוכה היא התערוכה עצמה. הריבוי והבולמוס להכיל ולדון באקט אמנותי שחתר בסופו של דבר לכמה שפחות, החזרה העקבית על אותו פתיל מחשבה דקיק בשינויים קלים, חוסר האונים והאפשרות של הצופה "לעשות את זה בעצמו", והקלות הבלתי נסבלת של הילת הקיום האמנותי - לרוב לא מעלים שאלות חשובות וראשוניות באשר לתפקידה של האמנות והאמן בתרבות ובכלל, או לחילופין, מספקים ריגושים זולים או אינטלקטואלים נשגבים שלא מיצו עצמם עד תום. מרוב עצים רואים רק יער, וגם הוא קצת כפוף ויגע מפגעי הקור.
ולמרות זאת ואף על פי כן, חשוב ושווה לבקר בשמורת הטבע הפוסט מינימליסטית. כי מעבר לשיעור ההיסטורי על תולדות האמנות, ומעבר לפן האקזוטי והרומנטי של תקופה שחלפה לה - התערוכה מצליחה לחשוף את מעשה האמנות במערומיו, ללא הסוואה, אשליה, דימיון או מטאפורה, עולם חף ממסתורין. והצלחה כידוע, היא עניין של טעם וריח. מה גם שישנן כמה עבודות מעולות שיוצאות נשכרות מההקשר החדש-ישן שבו הן מוצבות. בין היתר, עבודות הדו-מימד של פנחס גן-כהן, או המיצב הגדול של נחום טבת – עבודות מאווררות, מהפנטות ותאמינו או לא – גם מפתות.
