נקודת המבט (המשוערת) של הבעל
הייתי צריך לתת לך ללכת כבר אז, לפני שהחלטתי להתחתן איתך, אבל לא יכולתי לסבול שתהיי עם מישהו אחר. ורגע, למה את מתקדמת? למה את תופסת ביטחון? למה התחלת להיראות טוב פתאום? מה זה החברויות החדשות? מה פתאום אירועים של העבודה? מה פשר העצמאות הזאת בכלל?
הייתי צריך לתת לך ללכת כבר אז, לפני שהחלטתי להתחתן איתך, אבל כמו שלא יכולתי לסבול אם מישהו אחר מסתכל עלייך, לא יכולתי לסבול שתהיי עם מישהו אחר ותחבקי אותו כמו שאהבת לחבק אותי.
רצית חתונה קטנה ואינטימית, אבל ההורים שלי החליטו על גדולה, וכשההורים שלי מחליטים לא מתווכחים. האמת, הם לא כל כך שמחו על הבחירה שלי, כי את לא מאותה עדה שלנו. אני עד אילם לכל נסיונות ההתקרבות שלך ולחומות שהציבו בפנייך.
אז מה קרה? כולה מכה קטנה על הכתף
החתונה עשתה לי משהו. הפכתי להיות הבעלים שלך, זה שמחליט בשבילך. בשנה הראשונה שלנו הצלחת להרגיז אותי פעם אחת והסברתי לך שאני לא אוהב את זה. באמת שלא התכוונתי להכאיב לך. זה היה חלש, מה לעשות שיש לי המון כוח בידיים. אז מה קרה? כולה מכה קטנה על הכתף. ראיתי את הפרצוף המופתע והכואב שלך וכמעט ריחמתי עלייך. אחר כך הבטחתי לך שזה לא יקרה שוב. לא יודע מה קרה לי. היית איתי ברוגז כמה ימים וזה עבר לך. ידעתי שלא תעשי עם זה כלום כי תתביישי לספר את זה. כי אהבת אותי ואני אותך.
אנחת הרווחה שיצאה לי מהפה כשנכנסת להריון לא נשמעה באוזנך. תיכננתי הכל מראש. תעבדי עד הלידה וזהו. תשבי בבית לגדל את הילדים שייוולדו לנו. אבל רק אחד.
שמעתי פעם שההורמונים משגעים אשה בהריון וגורמים לה כל מיני תופעות מעצבנות. הצלחת שוב לעצבן אותי. בחיי שלא התכוונתי להכאיב. רק אחת קטנה על הכתף. זה לא היה חזק, מה לעשות שיש לי ידיים חזקות מאוד. שוב ראיתי את אותו מבט פגוע ונעלב וידעתי שתתביישי ולא תספרי לאף אחד ושוב תסלחי לי. ואני בכל זאת אוהב אותך.
עשיתי לך עוד שני ילדים לא בכוונה, והפכנו להיות הורים לשלושה. את עזבת את העבודה כבר אחרי הלידה הראשונה והמשכת להקדיש את עצמך לילדים שלי. אני אוהב את הילדים שלי, וגם אותך.
אהבתי את כל המחוות הקטנות שעשית לי, את ההפתעות הקטנות לימי ההולדת שלי. את זוכרת איך אהבתי לראות אותך עסוקה בעבודות הבית? זה היה מדליק אותי. הזכרת לי את אמא שלי. למה את לא יכולה להיות כמוה? להיות כל היום בבית, לבשל, לנקות, לסדר? בכל פעם שהייתי מגיע הביתה אחרי יום עבודה והייתי רואה אותך סחוטה הייתי מתאהב בך מחדש. ההליכה הסקסית שלך עם המטאטא, הריקוד שלך עם המגב. אחחח, זה היה מדליק.
ביקשת ממני ללכת לייעוץ. התחרפנת? לכי לבד
פעם יכולתי להרשות לעצמי להגיד לך שאת אפס וזבל ואפילו מטומטמת וגם לאיים עלייך מידי פעם וידעתי שלא תלכי לשומקום, כי לא היה לך לאן. ידעתי שלא תגלי לאף אחד, וכשדיברנו על זה ידעתי תמיד להכחיש. מי היה מאמין לך? אפילו כשארזת יום אחד ורצית לקחת את הילדים וללכת לא נתתי לכם לצאת מהבית. אני יותר חזק. ואת, שלא רצית לעשות סצינות בפני הילדים, התקפלת ונשארת. כן, אני זוכר את היום שביקשת ממני ללכת לייעוץ. התחרפנת? לכי לבד. לך יש בעיה. לא לי. כי אני אוהב אותך.
בכל פעם שרצית לעבור לדירה משלנו מצאתי תירוץ אחר. בכל פעם שביקשת לצאת לעבוד אמרתי לך שאין צורך. אני אדאג לכל. רק שאת תהיי תלויה בי. אבל את מצאת לך חברות חדשות, התחלת לטפח ולדאוג למראה שלך, הרחבת את המעגל החברתי שלנו. מי צריך את זה? כולם מפגרים ופלצנים שאוהבים לדבר ולא היה לי ראש אליהם, כי אני רגיל רק לחברים שלי.
אבל כשהחלטת שזהו, כי הילדים גדלו ולא רצית לשבת יותר בבית, חיפשת ומצאת עבודה. לא אהבתי את זה שאת מחוץ לבית והתחלתי לעשות לך פרצופים. אבל את המשכת לרוץ קדימה. היי, רגע, לאן את רצה? למה את מתקדמת? למה את מתפתחת? למה את תופסת ביטחון? למה התחלת להיראות טוב פתאום? מה זה חברות חדשות? מה פתאום אירועים של העבודה? מה זה כל הטיולים האלה? מה זה העצמאות הזאת בכלל? למה את עונה לי? למה את כבר לא חוששת ממני יותר?
הרסת אותי. יצאת לעבוד. הבית מתוקתק. הילדים שמחים, וגם את. למה אני לא? למה את לא תלויה בי יותר? אני לא מסתדר עם נשים חזקות. אני רוצה לדעת למה קנית עוד זוג נעליים? מאיפה הכסף?
אז התעצבנתי שוב. בסך הכל זרקתי עליך צלחת. אל תדאגי, הייתי פוגע בך אילו רציתי. חשבתי שזה יהפוך אותך לאשה טובה יותר. אז למה את לא מדברת איתי יותר? למה את לא מאמינה לי שאני אוהב אותך?
אני לא יכול לראות את עצמי לבד. ומה אספר למשפחה?
אחר כך התחלת לפמפם לי שאת רוצה להתגרש, כי לשנינו מגיעים חיים טובים יותר, זוגיות טוב יותר שאנחנו כבר לא מסוגלים להעניק זה לזו. אז אמרתי לך שאני אוהב אותך ולא האמנת לי, אמרת שיש יותר מדי משקעים. דיברת איתי ואלי שעות, ניסית להראות לי איפה טעינו. שנינו. אמרת לי שגם לך יש חלק בכישלון שלנו. לא רק לי. אמרת לי שהדבר הטוב היחיד שנשאר לך ממני הוא הילדים, אבל עדיף להם שלא נהיה יחד, כי שנינו יחד יכולים רק להרוס מה שבנינו איתם במשך השנים. את זוכרת את השיחה האחרונה שביקשת שאתן לך ללכת? שנינו בכינו. הבטחתי לך שאדאג לך ולילדים אבל לא ממש התכוונתי לזה. כי מלבד זה שהם כבר גדולים, אני לא יכול לראות את עצמי לבד. ומה אספר למשפחה? ולשכנים? ולחברים? אצלנו לא מתגרשים. אצלנו מטאטאים הכל מתחת לשטיח. ושנינו נכנסנו לקרב הישרדות, בו מכוונים ויורים כדי לפגוע.
ניסיתי. בחיי שניסיתי במשך השנים להיות בסדר. אפילו את אומרת שאני איש טוב, כשאני רוצה. אז איך זה שאנחנו מצליחים להוציא כל כך הרבה רע זה מזו? מה לא עשיתי בשבילך? האכלתי אותך, השקיתי אותך, לקחתי אותך לסופשבוע בצימר עם הילדים והחברים פעם בשנתיים-שלוש, לקחתי אותך למסעדות עם החברים, לבתי קפה ולאירועים משפחתיים. אפילו בתורכיה היינו עם הילדים. אמרת שאת לא רוצה תכשיטים ומתנות יקרות, אז התחשבתי בך.
למה בכית? תגידי תודה שמישהו רוצה אותך בכלל
וניסיתי פעם אחת יותר מדי להתקרב אלייך. אני גבר. יש לי צרכים. ניסיתי קצת יותר מידי והצלחת להתחמק. אז למה בכית? תגידי תודה שמישהו רוצה אותך בכלל. את יודעת כמה היו רוצות להיות במקומך? למה עברת לישון בחדר אחר? אחח. איזה כיף לישון באלכסון.
הצעתי לך למצוא מישהו. בטח חסר לך מישהו שיחבק אותך, כמו שלי חסרה אחת שתחבק אותי. אז אמרתי לך שתמצאי מי שינענע אותך, ואת הסתכלת אלי שוב באותו מבט שיכול להרוג. היה שם עוד משהו שלא הצלחתי להבין, כי אני לא כל כך מבין אותך כשאת מדברת, אז איך אבין אותך בשתיקה רועמת? מה זה היה? לעג? כאב? לא הבנתי. אבל רק שתדעי לך שאם אתפוס אותך עם מישהו --אכסח את שניכם.
למה את שותקת פתאום? למה את לא עונה לי? למה את מסובבת את הראש? אהה... תפסתי אותך. מנגבת דמעה, הא? כן, אני יודע שנמאס לך. גם לי נמאס. אני כבר לא שולט במה שאני אומר לך. מנסה ועדיין מצליח לפגוע בך. זה נותן לי סיפוק מסויים, אבל גם מצליח לעצבן אותי. כי כשאת מחליטה לענות לי, זה דוקר, שורט, כואב ופוגע.
אל תעני. המשיכי בשתיקה הרועמת שלך. אני יודע שאת תקועה איתי, וזה נותן לי כוח. אבל מאיפה הכוח שלך? גם לי נמאס, אבל לא אתן לך ללכת כל כך מהר.
- המונולוג נכתב בידי אשה והגיע למערכת *לפני* שהתפרסמה הרשימה של אתמול.
