שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    והעיקר: להשתדל
    כאן לא נמצא את סיפורי התנ"ך, אגדות התלמוד, את הפילוסופיה של הרמב"ם או את הדמיון של רבי נחמן מברסלב. לרגל הוצאתם מחדש, פרופ' אביעד קליינברג חוזר לשישה סדרי משנה ומעיין במסכת התשיעית בסדרי נזיקין, היא מסכת אבות

    המשנה נחתמה בראשית המאה השלישית בארץ ישראל. מכל נכסי צאן הברזל של העם היהודי, המָשנה, על ששת סדריה, היא הטקסט הזר ביותר לאדם החילוני. לא תמצא כאן את סיפורי התנ"ך או את אגדות התלמוד, לא את הדיונים הפילוסופיים של הרמב"ם ולא את הדמיון המופלא שבסיפורי רבי נחמן מברסלב.

     

    בהקדמה למהדורת "עם הספר" נאמר שיש המשווים את לשון המשנה ללשון שירה. זה נכון במידה מסוימת: לשון המשנה היא עברית בהירה, תמציתית ולעתים עשירה במטאפורות. אבל מי שמצפה למצוא כאן את העוצמות הרגשיות של משורר תהלים, של מחבר ספר איוב ושל משוררי תור הזהב בימי הביניים, יתאכזב.

     

    המשנה היא ספר חוקים. במידה רבה, זהו ספר חוקים "יבש", לאנשי מקצוע. אפילו מבוא שישטח לפני הקורא את תפיסת עולמם של העורכים אין בה. מה היא בעיניהם ההלכה? כיצד פוסקים הלכות ועל פי אילו כללים? למי הסמכות לעסוק בהלכה? כיצד הם מיישבים את עיסוקם בתורה ובסייגיה עם המציאות ההיסטורית שאחרי מרד בר-כוכבא, למשל?

     

    שאלות אלה מתבררות בחלקן בגוף הטקסט, אבל המשנה סותמת יותר משהיא מפרשת. המסכת הראשונה ("ברכות") בסדר הראשון ("זרעים") נפתחת בעניין עצמו. "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר".

     

    במה זכה עניין זה, שדווקא בו ייפתח ספר החוק השיטתי הראשון של עם ישראל אחרי ספר דברים? מדוע הסדר הראשון במשנה הוא סדר זרעים דווקא? עורכי המשנה אינם מסבירים. למי שרגיל לקובצי החוקים המסודרים, כמו ה"קורפוס יוריס קיויליס" של יוסטיניאנוס וה"קוד" של נפוליאון, יש משהו מפתיע גם בהמשך. במקום להציג מבנה שיטתי והייררכי, שבו החשוב יותר מקדים את החשוב פחות ודבר נובע מתוך דבר, המשנה מציגה מבנה שלא קל לאדם מן החוץ להבין את ההיגיון שבו - הן בסדר ה"סדרים", הן בסדרים עצמם והן במסכתות המרכיבות אותם.

     

    יריית פתיחה מרשימה

    אי-הסדר הזה, לכאורה, בסדרי המשנה בא לידי ביטוי גם בנטייתם של עורכי המשנה להציג את החוק לא כרצף של צווים ברורים - את תפילת שמע בערבית יש לקרוא עד חצות - אלא כסדרה של מחלוקות. יתרה מזאת, דעת החולקים על מה שהוא ההלכה הקובעת אינה מופיעה בהערת-שוליים, אלא מקדימה לא פעם את דעת הרוב. זוהי יריית פתיחה מרשימה לדורות רבים של פרשנים, חולקים ומתווכחים ומביעי חוות דעת יחיד לשם שמיים.

     

    תפיסת עולמם של חכמים מקדשת את המחלוקת, גם כאשר זו אינה מובילה לפתרון, שבו עמדה אחת בולעת כביכול את רעותה. אם ניתן ליישב בין דעת רוב החכמים לדעת רבן גמליאל (כלומר הרוב בולע את המיעוט), אין הדבר כך לגבי דעתו של רבי אליעזר. ואף על פי כן דעת המיעוט מתועדת. היא מתועדת, כפי שמציין משה הלברטל במבוא הנאה שהקדים לספר, משום שתפיסת האמת ההלכתית היא אנטי דוגמטית. ייתכן גם ייתכן שדעת היחיד תהפוך לימים לדעת הרוב, ובלבד שלא הייתה קנטרנית ופלגנית, אלא לשם שמיים. היסודות שהונחו במשנה ובתלמוד הפכו את היהדות למערכת שהיא בה בעת פתוחה (לדיון חריף בין תלמידי חכמים) וסגורה (לאלה שאין להם, לדעת אנשי שלומנו, הכלים והסמכות לחלוק או לפסוק).

     

    אבל מעניינת ככל שתהיה תפיסת העולם של המשנה, הקורא, שאינו מקיים מצוות ואשר לתוצאות הדיון ההלכתי אין כל השפעה על חייו, יעדיף לקרוא "על" מאשר "את".

     

    בחרתי אפוא להקדיש את דבריי לאותו אלמנט יחיד במשנה, שחרג אל מחוץ לכותלי בית המדרש ונעשה חלק מעולמם של הדיוטות (לעתים בלי שיידעו מניין באו הדברים), לחלק במשנה שיש בו סדרה של כללי מוסר ותובנות על העולם שאינם מנוסחים בלשון חוקית. כוונתי למסכת התשיעית בסדר נזיקין היא מסכת אבות (הקרויה גם פרקי אבות).

     

    בנוסח מוספי החג

    פרקי אבות היא אוסף של אמרות ועצות של חכמים שונים. שני פרקיה הראשונים של המסכת מאורגנים היסטורית. היא נפתחת בתיאור שרשרת המסירה של תורה שבעל-פה מימי משה ועד ימיהם של חכמי המשנה ("משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"). בהמשך מובאים דברים מדבריהם של מעבירי המסורת.

     

    בפרק השלישי והרביעי מובאים דברי תנאים ללא ארגון כרונולוגי או נושאי ברור. פרק חמישי מקדים את נטייתם של עורכי מוספי החג לתרגם את העולם לרשימות וכולל סדרה של רשימות (מ"בעשרה מאמרות נברא העולם" ועד פירוט המאפיינים של התקופות בחיי האדם מגיל חמש עד גיל מאה). הפרק השישי, שנערך לאחר חיבור המשנה, מתמקד בלימוד התורה ובלומדי התורה.

    הז'אנר הזה אינו ייחודי ליהדות. במזרח התיכון נפוצו החל מהמאה הרביעית קבצים שונים שהביאו מדבריהם של נזירים וקדושים נוצרים וכונו גם הם "דברי האבות" או "אמרי האבות"

    (verba patrum בלטינית או pateron apophtegmata ביוונית). סגנון הכתיבה של הקבצים היהודיים והנוצריים דומה - אמרות קצרות ללא פירוש.

     

    הנה דוגמה מתוך פרקי אבות: "רבי עקיבא אומר: 'שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחוכמה שתיקה'" (ג', י"ג).

     

    והנה דוגמה מתוך אחד הקבצים הנוצריים: "אבא ישעיהו היה אומר: 'אוהב שבחי בני אדם לא ייפטר מן הקנאה והקנאי לא ימצא ענווה. אדם כזה מוסר את נפשו לידי אויביה והם מושכים אותה אל החטא ומביאים עליה כליה'. והוא היה אומר: 'ברח מן הכבוד הכוזב ואלוהים יכבד אותך בעולם הבא'".

     

    או דבריו של עקביא בן-מהללאל: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (ג', א').

     

    ולעומתם דבריו של אבא אמונאס: "צא ועשה את נפשך כפושעים בבית האסורים השואלים איה השופט ומתי יבוא, ובשאלם הם בוכים. כך גם הנזיר יקפיד לנזוף בנשמתו לאמור: 'אוי לי! איך אעמוד לפני בית דינו של כריסטוס ומה אומר להגנתי?' אם כך יחשוב בכל שעה ושעה, יש לו חלק בעולם הבא".

     

    אבל הדמיון הסגנוני ואפילו המקבילות הלא-מעטות שאפשר למצוא בין הקבצים, היהודי והנוצרי, אינם צריכים להטעות אותנו. פרקי האבות הנוצריים הם ברובם ביטוי לדחיית העולם, טקסטים שנזירים כתבו למען נזירים אחרים ואשר יש בהם הפניית עורף לעולם. פרקי האבות היהודיים אינם מפנים עורף לעולם, גם כאשר הם מכוונים את לבם לשמיים. משהו בגישה הפרגמאטית וההומניסטית שלהם עדיין מדבר אלינו, גם לאלה שאינם מקפידים לא על קלה ולא על חמורה. אני מבקש להביא לפניכם כמה מדברי האבות שעודם מדברים אליי ואל שכמותי.

     

    "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידיי להתפאר". המשפט הראשון אינו לקוח כלל מפרקי אבות (הוא לקוח מסנהדרין י', א'). הוא מובא בתחילתו של כל אחד מהפרקים במסכת אבות בסידורים שמהם קוראים את המסכת בשבתות שבין פסח לראש השנה. אני מתחיל בו, משום שהעורכים שהוסיפו אותו למסכת אבות הבינו משהו חשוב ומהותי.

     

    עם ישראל הוא פרויקט קולקטיבי ולא אוסף של יחידים הרצים אל השמיים בלי להביט לצדדים. במסע היהודי יש כאלה שלא יגיעו לסוף הדרך, אבל המטרה היא להביא את כולם. יש מקום לכולם בעולם הבא. המשפט הזה מבטא איזו אופטימיות אנושית בסיסית שאני אוהב ומכבד. הנצרות סבורה שרק מיעוט קטן של בני אדם יזכה בעולם הבא.

     

    "רבים הם הקרואים ומעטים הנבחרים", אומר ישו באחד ממשליו. במסורת הנוצרית הובנו הדברים כביטוי לסינון קשה ואכזרי של בני האדם בדרך למלכות השמיים. אוגוסטינוס הקדוש קרא לרוב רובה של האנושות "massa damnata" - גוש הארורים. יש מספר מוגבל של מקומות בגן העדן. כשיתמלאו המקומות הללו, יקפל האל את לוח המשחק ויכריז על סיומו.

     

    דומה שיש בהיסטוריה, על פי תפיסה זאת, בזבוז עצום. רוב בני האדם נולדו כדי לשמש תפאורה טרגית למעט הנבחרים. חכמינו אינם אוהבים בזבוז. לפחות בתוך הקבוצה יש מקום לכולם - לכל ישראל. יתרה מזאת, כל ישראל ערבים זה לזה. "הלל אומר: "אל תפרוש מן הציבור" (ב', ה'), הנזיר מציל את נפשו. בעיני חכמינו הוא אינו האדם האידיאלי, אלא אגואיסט. גם את תפיסת הגזירה הקדומה אין חכמינו מקבלים. פאולוס סבר, שזהות הנבחרים ידועה מראש. אלוהים החליט מי ייוושע ומי יאבד עוד בטרם היות העולם. בזבוז. אם התוצאות מוכתבות מראש, מה טעם במשחק? לא כך סבורים חכמים, אלא "הכול צפוי והרשות נתונה. ובטוב העולם נדון והכול לפי רוב המעשה".

     

    "לא המדרש עיקר, אלא המעשה" (א', י"ז)

    "הכול לפי רוב המעשה". "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (ג', י"ב) - העיקרון הזה חוזר שוב ושוב בפרקי אבות. התורה חשובה והמדרש חשוב, אבל עשיית הטוב היא מעשה ולא תיאוריה. במילים אחרות, אדם מוסרי אינו מסתפק בהטפת מוסר, אלא הופך את העולם למקום טוב יותר. לא קל להפוך את העולם למקום טוב יותר, אבל צריך להשתדל. וצריך לזכור תמיד שלא די בתפילה, בהגות ובמדיטציה. צריך לעשות.

     

    "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו" (ג', כ"ג).

     

    אני חושב שהכלל שלא המילים עיקר הוא כלל חשוב מאוד. צריך להזכיר אותו שוב ושוב לפוליטיקאים המבטיחים הבטחות ריקות ואולי להוסיף את הביטוי האמריקאי: "שים את הכסף שלך במקום שבו אתה שם את הפה שלך". או בגירסת חכמינו: "אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח" (ג', כ"א). הקמח והתורה כרוכים זה בזה.

     

    אם אתה רוצה לדעת מהו סולם הערכים של הממשלה, אל תקשיב להצהרות הנבובות של העומד בראשה ושל שריו. הבט בהקצאות הכספים שהיא מקצה בפועל. זהו המעשה. ממשלת ישראל, למשל, רוצה חינוך - זהו המדרש. והמעשה? כיתות מפוצצות, מערכות קורסות, מורים ותלמידים שהמערכת מוליכה שולל. ממשלת ישראל רוצה תורה (השכלה גבוהה) - זהו המדרש. היא מוכנה להשקיע מעט מאוד קמח - זהו המעשה. ממשלת ישראל מאמינה ברווחה ובצדק חברתי - זהו המדרש. והמעשה? החלשים מוחלשים, מושפלים, מנוחשלים. מובן שהפער הזה בין המילים למעשים אינו קיים רק בקרב פוליטיקאים.

     

    בעולמם של חכמים (גם בעולם היווני של העת העתיקה) היה מעמדו של איש הרוח נקבע לא רק על פי הברק האינטלקטואלי של רעיונותיו, אלא גם על פי מעשיו, על פי המופת המוסרי שהוא מציב ועל פי מחויבותו לקהילה ("אל תפרוש מן הציבור"). בעולם המודרני (לא במעט בהשפעת אידיאל הפרישות הנזירי) האינטלקטואל פורש מהציבור ומסתפק בהטפת מוסר. למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. לא פעם כאשר הוא זקוק לשורשים (תמיכה ציבורית) הוא מגלה, שהציבור שהוא היפנה לו עורף מפנה גם הוא את עורפו, והוא מוצא את עצמו תלוי בלי קרקע מוצקה.

     

    "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (א', י')

    אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. אין מה להוסיף.

     

    "הווה מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (ב', א')

     אני אוהב את הכלל הזה של רבי (כלומר של יהודה הנשיא). אני חושב שהוא בא לומר לנו שבעולם שבו אנו חיים יש לא פעם מחיר גם לעשיית המצווה. גם כאשר עושים את הטוב, מישהו משלם את המחיר.

     

    מרגרטה הקדושה מקורטונה הזדרזה לטפל בעניים ובאומללים הרבים שבעירה, אבל את בנה הקטן הזניחה בבית. ייתכן שבחישוב הכללי יצא הפסדו בשכרה ובשכרם של אחרים, אבל חשוב לזכור גם את צערו של הילד. ולעתים התוצאה בסופו של חשבון פחות ברורה.

     

    נדמה לי שרבים מאנשי הדת שלנו שכחו את הכלל החשוב הזה. הם עסוקים כל כך בצבירת עוד ועוד מצוות בחשבונות הבנק השמיימיים שלהם, שהם אינם נותנים דעתם על אלה שנפגעים מתאוות המצוות שלהם ומיחסם המזלזל והמתנשא כלפי הנפגעים המעיזים להיות קדושים וטהורים פחות מגדולי הדור; הם שוכחים שלחלשים אין לפעמים הכוח, ההכשרה והזמן להיות צדיקים כמותם; הם לומדים לזלזל בתובנות החשובות של אלה שהם מכנים בזלזול "עם הארץ"; הם שוכחים שקשיות הלב כלפי הזולת - גם אם חטא - היא נבלה ברשות התורה. עשיית הטוב היא אף פעם לא "לשמה" ואף פעם לא כשלעצמה. היא חלק ממערכת שיש בה תמיד רווח והפסד. לפעמים יש גם עבירות מוסריות ומצוות לא מוסריות. הווה מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.

     

    "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי-אפשר לשמוע, שסופו להישמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (ב', ה')

    שלושת הכללים האלה יפים בעיניי. הראשון מתריע מפני שיפוט מהיר. בעניין הזה היה להלל הזקן תלמיד מובהק, רבי ישוע בן מרים, שאמר: "אל תשפטו למען אשר לא תישפטו, כי במשפט אשר אתם שופטים תישפטו ובמידה אשר אתם מודדים יימד לכם. ולמה זה תראה את הקיסם בעין אחיך ואל הקורה אשר בעינך לא תביט? ואיך תאמר אל אחיך הניחה לי ואסיר את הקיסם מעינך והנה הקורה בעינך?" (מתי 7': 4-1).

     

    הלל לא חשב שאין אדם יכול לשפוט, אלא אם הוא מוצא את עצמו בפועל בנעליו של הנשפט. ישו לא סבר שכל שיפוט הוא אסור. שניהם מצפים מהשופט למידה של אמפתיה, ואמפתיה אמיתית אפשרית רק כאשר אתה מסוגל לביקורת עצמית.

     

    מי שבטוח שאין בו חטא, ימהר ליידות את האבן הראשונה. מוטב לשאול את עצמנו תמיד אם השיפוט המחמיר שאנו מפעילים אינו תוצר של אטימות או של היעדר דמיון. לעתים אנחנו מסרבים לראות את הדמיון בינינו ובין החוטא; לעתים אנו סבורים שאנחנו במצבו היינו נוהגים טוב יותר. הלל (וישו) מזהירים אותנו מן היוהרה שהכוח נוטה לטעת בשופט. את הקריאה להיזהר בשיפוט אפשר להבין כקבלה פסיבית של הרוע. אני חושב שזוהי דרך מוטעית להבין את הכלל.

     

    הביקורת העצמית נועדה לתבוע ממך לא רק חמלה כלפי האחר, אלא יתר חומרה כלפי עצמך. הכלל השני - "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע" - מזהיר לכאורה מפני הייאוש או הבטלה. אל תמהר לומר על דבר שהוא חסר משמעות, משום שייתכן כי יתברר שיש לו דווקא משמעות. אבל ייתכן שיש לכלל הזה משמעות עמוקה יותר המקשרת אותו לכלל הראשון: אל תמהרו לומר על דבר שהוא בלתי אפשרי או בלתי אנושי, שאוזניים תצילנה משמעו. ייתכן שכאשר תגיעו למצב דומה, יתברר לכם שגם אתם מסוגלים למעשים שלא האמנתם כי תהיו מסוגלים להם.

     

    הכלל השלישי מזכיר לנו מחדש את הכבוד שרוחשים חכמים לעולם הזה. עם כל הכבוד לעולם הבא, צריך למהר ולפעול בעולם הזה. את המעוות צריך לתקן עכשיו. "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (ד' כב').

     

    "הוו זהירים ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמם. נראים כאוהבים בשעת הנאתם, ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו" (ב' ג')

    חכמים אינם אידיאליסטים טהרנים, שכל מה שאינו מושלם מגונה בעיניהם. "רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (ג' ב'). יש צורך אפוא במלכות. בלעדיה תהיה יד איש באחיו. אבל חשוב לנהוג בשלטונות בחשדנות. למרבה הצער, מלמד הניסיון, כי האוחזים בהגה השלטון נוטים לדאוג לצורך עצמם - כלומר, להמשך שלטונם - ורק אחר כך לטובת הכלל (לא פעם הם משכנעים את עצמם שהמשך שלטונם בכל מחיר הוא טובת הכלל).

     

    הניסיון מלמד, שהם מסגלים לעצמם צביעות שהיא חלק מ"אמנות" השלטון, וכי אלה הנזקקים להם יופקרו על ידיהם לא פעם בשעת דוחקם (שהרי נטיית בעלי השררה היא לסייע לחזקים היכולים לאיים על שלטונם ולא לחלשים).

     

    חשוב שתהיה רשות חזקה, היכולה לעשות את מלאכתה, וחשוב לא פחות להשגיח עליה בשבע עיניים, כדי שהנטיות האגואיסטיות שלה לא יהפכו אותה מכלי לאבן נגף. כאשר אתה מביט בישראל בימים אלה, נדמה לעתים כי שכחנו את הכלל החשוב הזה. אמנם איננו בוטחים ברשות, אבל גם את הזהירות איבדנו. כי זהירות ברשות אין פירושה לבטא אי-אמון בשיחות הסלון, אלא לוודא שיש בחברה מנגנוני בקרה והתרעה יעילים, ובראשם אופוזיציה לוחמת. ראיתם לאחרונה אופוזיציה לוחמת בישראל?

     

    "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (ב' ו')

    הכלל הזה, של אותו הומניסט מופלא, הלל הזקן, הוא החביב עליי מכולם. יש לא מעט גילויים של אנושיות פשוטה, של כבוד לחולשתו של האחר בספרות חכמים. הנה למשל דבריו היפים של רבי שמעון בן-אלעזר: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בקלקלתו" (ד' כג').

     

    צריך לכבד אנשים גם כאשר אינם במיטבם, גם כאשר רגשותיהם גוברים עליהם. אין טעם לנסות לפייס אדם בשעה שחמתו בוערת. נכון, הגיבור כובש את יצרו, אבל לא כולם גיבורים. יש גסות בניסיון לנחם אדם שמתו מונח לפניו. הנח לו להתאבל וכבד את אבלו. כאשר אדם נודר נדר, אל תנסה להניאו מכך, כבד את סערת הרגשות שגרמה לו לעשות את מעשהו. ואולי חשובה מכל היא הסיפא. אל תשתדל לראות אדם בקלקלתו. כולנו מקלקלים לעתים. כאשר אדם מתבזה, הוא מבקש שיניחו לו. צריך לכבד את הצורך הזה. מוצא חן בעיניי השימוש בפועל "השתדל".

     

    גם נותני העצות הם בני אדם, ולעתים יצר ההטפה או המציצנות גובר עליהם. לא תמיד קל לעשות את הדבר הנכון, אבל צריך להשתדל. וכמה יפה שהפועל הזה מופיע גם בכלל של הלל הזקן: לא קל להיות בן אדם, לא קל להיות "מענטש", וודאי אין זה קל להיות בן אדם במקום שאחרים נוהגים כבהמות, אבל צריך להשתדל. אולי זה מותר האדם. במקום שאין אנשים, השתדלו להיות אנשים.  

     

    ששה סדרי המשנה רואים אור בסדרת "עם הספר" בהוצאת "ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אביעד קליינברג. הכל קביל, ובלבד שנאמר לשם שמיים
    ששה סדרי משנה. זר לא יבין את הסדר
    7 לילות
    מומלצים