סיפור קשה ושמו אָמָה עבריה

קשה לומר שהמפגש עם תחילת פרשת משפטים יוצר אצל הקורא תחושה נוחה. הדיונים הראשונים בפרשה זו עוסקים בעבד עברי ובאמה עבריה, וניתנת האמת להיאמר: עצם קיומם של מוסדות אלה ברשות התורה יוצר אצל הקורא בפרשה זו אי נוחות מרובה ומעלה מחשבות טורדניות על הצידוק שהתורה מעניקה לקיומם ועל טיבה של חברה המאפשרת קיומם של אלה. גם התירוץ הנושן בדבר אמות המידה החברתיות שהשתנו והקביעה שתקנות חברתיות הן תלויות מקום וסביבה, וכי דברים כאלה אינם אפשריים ואינם מותרים בימינו – גם אלה אינם ממש מקילים על הקורא והמעיין, אלא אם כן אוטם הוא מוסרית את עיניו, אזניו ויתר חושי האנוש שלו אל מול הכתובים המפורשים.

נניח היום לפרשת העבד העברי ולדילמה הנוראה שהוא עלול לעמוד בפניה אם נשא אשה (שפחה) והוליד בנים בעבדותו: האם ילך חפשי לדרכו ויותיר את אשתו ובניו בעבדותם, או שיוותר על חרותו ויאות להשאר לעולם בעבדותו הנרצעת ובלבד שלא יטוש את אשתו וילדיו חסרי הישע כשהם משועבדים עד אחרוני ימיהם. נניח אפוא לאלה ונעבור לנושא השני שלפנינו: פרשת האמה העבריה (שמות כ"א, ז-יא).

דיני האמה העבריה כפי שהם מפורטים לפנינו בתורה ובדברי חז"ל הם יותר הוגנים כלפי נערה זו מאשר ניתן לצפות לפי הכינוי המקראי "אמה" ובהשוואה לחוקי העבדות של העולם העתיק. לפי פרשה זו, ברוח ההלכה והפרשנות המסורתית, נמכרת האמה בילדותה, וכאשר היא מתקרבת לגיל הבגרות יש לתקן ולהסדיר את מעמדה האישי. על האדון לבחור עתה באחת משלוש אפשרויות: או שהוא מייעד אותה לעצמו ובבוא עתה הופכת הנערה לאשתו החוקית, או שהוא מייעד אותה לבנו ובן זה ישאנה לאשה כדת וכדין, או שהוא מאפשר לה לפדות את עצמה בכסף ולהשתחרר ממנו וממרותו. "ואם שלש אלה לא יעשה לה – ויצאה חנם אין כסף": אם לא יועדה הנערה לאיש או לבנו ולא יכלה לפדות עצמה בכסף, הרי היא יוצאת לחפשי ללא תמורה. ואם נשא האיש את הילדה המתבגרת לאשה ולאחר מכן לקח לו אשה נוספת עליה, חייב הוא לשמור על זכויותיה הבסיסיות: "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע".

עד כאן עיקרי הלכותיה של אמה עבריה זו. אולם מה באשר לאביה של הנערה? אדם זה מכר את בתו לאמה ובכך התעלל בה ושלל את חרותה של הילדה לפחות עד לתקופת התבגרותה. ייתכן שהאיש עשה זאת עקב לחץ כלכלי קשה מנשוא, ואפשר שהוא תיכנן כי בבוא העת תינשא בתו לאדון הנכבד שקנה אותה או לבנו, וכי בעתיד יהיו חייה בבתיהם של עשירים אלה נוחים מאלה שיכלו הוריה להציע לה בימי עניה ומרודיה.

יכול להיות שחוק האמה העבריה נוצר מלכתחילה עבור מקרים שבהם ההורים אינם יכולים לכלכל את בניהם ודמי מכירתה של הנערה לאמה אמורים לפרנס את כל בני הבית, לפחות לפרק זמן מסוים. יש להניח שהתורה מצפה מן האב המוכר את בתו לברר תחילה מה טיבו של הקונה וכיצד בדעתו להתייחס אל הבת הנמכרת ולנהל את חייה, ולא למכור אותה אלא משהובררו כל הדברים והניחו את דעתו. כל זה אפשרי אבל דבר מאלה לא נאמר בכתובים.

וכך קיים מצב חוקי שבו רשאי האב למכור את בתו לאמה, להרחיק אותה לגמרי מעל משפחתה, להפוך את שנות ילדותה לשנות עבדות בבית זר שטיבו לא תמיד ידוע מראש, לאמלל אותה למשך שנות העבדות, לעוות את נפשה ואת אישיותה ולגרום לה נזק נפשי שאינו ניתן לתיקון, וכל זה בלא סיבה מיוחדת. ברור שעוני ומצוקה או תחזית אופטימית לעתיד מבטיח אינם מצדיקים את מכירתם של הבת או של כל אדם שהוא לעבדות, אבל פשעו של האב המוכר חמור שבעתיים אם נעשה הדבר רק לשם בצע כסף וסיפוקן של תאוות ממון גסות, תוך התעלמות מגורלה של הילדה הנמכרת לעבדות ברצונו החפשי של אביה.

איננו יודעים לומר עד כמה היו מקרים כאלה שכיחים בתקופת המקרא. מתיאורי עולמם של חז"ל ושל קהילות ישראל בדורות הבאים נראה שמקרים כאלה לא ארעו בימיהם, ויש להניח כי אלו היו חכמים נתקלים בשכמותם היו החכמים מתקנים תקנות שימנעו למעשה אפשרויות כאלה. אולם אנו לא באנו כאן אלא לפשוטו של מקרא.  

פרופ' חננאל מאק מלמד תלמוד באוניברסיטת בר-אילן.

המאמר המלא מתפרסם היום באתר "קולך".