שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לחטוף בנאדם
    הזיעה נוטפת מהמצח וגולשת כל הדרך עד לגרביים כשאני עומד ומחכה שהוא ייצא מהעבודה. פאשלה קטנה, והתמונות שלי ושל כל החבר'ה יככבו בעיתונים של מחר

    אחר הצהריים ברמאללה. החום שורף את המוח וההתרגשות מדגדגת בביצים. עומד מחוץ לבניין משרדים באזור הומה של רמאללה, נראה טבעי ורגוע כאילו נולדתי בחור הזה. כאילו לא אכפת לי גם למות פה.

     

    אני לבוש בחולצת פסים שתחובה בתוך מכנסי ג'ינס בהירים, כמו בבר מצווה של כורדים בסוף שנות ה־70. מתחת, על חגורת הסלקה, אני מחביא קשר ואקדח וכמה מחסניות. מאחורי כל זה - והזקן, והשפם, והתסרוקת המרוחה - מסתתר ילד בן 21 שאדרנלין זורם לו בדם יחד עם תחושת שליחות שהחדירו לו בהכשרה, באימונים ובמבצעים מסוערבים בכל חור בגדה. היד מתורגלת להגיע במינימום זמן אל האקדח ולתקוע אותו ישר בפרצוף של איזה בן זונה. והפעם זה חתיכת בן זונה, אחד שלצד הדיי־ג'וב שלו במשרד פיתח תחביב של רצח יהודים.

     

    הזיעה נוטפת מהמצח וגולשת כל הדרך עד לגרביים כשאני עומד ומחכה שהוא ייצא מהעבודה. פאשלה קטנה, והתמונות שלי ושל כל החבר'ה יככבו בעיתונים של מחר. עיכוב קטן, והחברים שלו יחכו לנו בדרך החוצה עם נשק.

     

    כבר ביחידה התחלקנו לשני צמדים. אחד מהחבר'ה ואני, בפרייבט עתיקה מקושטת היטב, נהיה החוטפים. הצמד השני יעמוד מול הבניין כדי לראות מתי הוא יוצא. ברגע שהם ידווחו לנו לאיזה רכב הוא נכנס, אני אחסום אותו ואעיף את הבן זונה לאוטו שלנו.

     

    באזרחות אני לא מעשן. פה אני מדליק סיגריה, נשען על האוטו ומציץ בשעון כאילו אני מחכה לחבר. הבחור מהשב"כ מוסר שג'וני - ככה אנחנו קוראים לבן זונה - אמר בשיחת טלפון שהוא תכף יוצא, אז יש כבר חצי אינדיקציה. אני מסתכל על הצמד השני: החבר'ה מתעסקים עם איזה מוכר פיתות מעבר לכביש. יופי לראות אותם נטמעים בשטח.

     

    עכשיו הם מתיישבים ליד הכניסה. ז', שעשה איתי את כל המסלול ואת השנה המבצעית, מסתכל לי ישר בעיניים. אני מסתכל בחזרה ומהנהן. זה מספיק: הוא מבין שג'וני תכף יוצא. בעוד רגע יעצרו החיים ברחוב הזה ברמאללה, ולפני שמישהו יבין מה קורה, ארבעה צעירים ערבים נחמדים יהפכו לחיילים ישראלים שמוכנים להרוג את כל מי שרק ינסה להתגרות במזלו. ואז הם ייעלמו.

     

    האדרנלין מתפוצץ. אני מרכז את כל ההתרגשות בשאיפה ארוכה מקצה הבדל של הסיגריה, קולט את ג'וני יוצא מהבניין ודופק חצי חיוך ל־ד' שיושב באוטו. החושים מתחדדים לגמרי ברגע הזה, כאילו שאני צופה בכל הסיטואציה מלמעלה. ז' מודיע בקשר: "ג'וני יצא מהיעד, חולצה לבנה וג'ינס". אני אומר ל־ד': "תכף פעל, אחי".

     

    אני מתחיל ללכת לכיוון הכניסה לבניין. ז' מודיע שג'וני נכנס למונית, טרנזיט צהובה, ואני מזהה אותה ומצביע עליה בתנועת ראש קטנה. ד' נוסע אחרי לאט־לאט. הצמד השני נעלם מהמקום כדי לא להיות בקו האש אם ניאלץ לירות.

     

    הטרנזיט מתקרבת אלי. אני זורק את בדל הסיגריה ומסמן לנהג שאני רוצה לעלות, והוא עוצר לידי. הם יושבים שלושה מקדימה: הנהג רחוק ממני, בחור שנראה בגילי ליד החלון הקרוב, ובאמצע ג'וני. הנהג מסתכל עלי ומחכה שאגיד לאן. ג'וני מחייך חיוך דבילי, הבחור השלישי מתכונן לפתוח לי את הדלת, ופתאום הכל עוצר למאית שנייה. עכשיו פעל.

     

    היד נראית כאילו היא ניגשת לארנק, אבל היא כבר בדרך לאקדח. מתוך האוטו מסתכל ד' בדריכות על כל תזוזה שלי, כמו בתרגולת. בדיוק כמו בתרגולת. אני שולף ולא אומר כלום, רק עומד מחוץ לטרנזיט עם האקדח מכוון אל בין העיניים של ג'וני. הנהג מרים ידיים, זורק קלאץ' והאוטו קופץ וכבה. ג'וני כבר לא מחייך. מהמבט שלו ברור שהוא יודע שאני יודע מה הוא עושה אחרי העבודה, ושהוא לא יעשה את זה יותר.

     

    ד' חוסם את הכביש עם הרכב, יוצא ממנו ושולף אקדח. הצמד השני עומד בצד הדרך, לא שלוף, מסתכל על כל תזוזה ברחוב. אני מתקרב לג'וני ומסמן לו לצאת. הוא לא זז. אני נצמד לטרנזיט עם האקדח ביד ימין, גוחן מעל הבחור הקרוב לחלון ומושך את ג'וני ביד שמאל. באותו רגע, הבחור שקרוב לדלת מנסה לחטוף לי את האקדח.

     

    כמעט בסלואו־מושן, כמעט בבת אחת, אני שומע את ד' דורך ורואה את הצמד השני שולף. עכשיו יש שלושה אקדחים שמכוונים ישר לתוך הראש של הבן זונה השני. אני מסתכל עליו במבט של "תחשוב טוב אם אתה באמת רוצה להפוך בזה הרגע לשאהיד". לפני שהוא מספיק להחליט, אני שולח את מרפק שמאל שלי ישר לתוך האף שלו ושומע קול שבר. הוא תופס בשתי ידיים את הפרצוף ההמום שלו. דם משפריץ לו מהאף ב־50 קמ"ש.

     

    אני מותח את יד שמאל ואוחז שוב בג'וני. הוא בטח שוקל 70 ומשהו קילו, אבל הוא מתעופף דרך החלון במשיכה עצבנית של יד מלאה אדרנלין. הצמד השני מצטרף אלי במהירות ומעמיס אותו על האוטו שלנו. אנחנו מוצאים אצלו אקדח עם כדור בקנה, סכין רמבו ושתי מחסניות מלאות. "ג'וני בידי, ג'וני בידי, קיפול", אני מדווח לחפ"ק. אחר כך, בתחקיר, יתברר שכל האקשן - מהשליפה ועד הקיפול - נמשך בדיוק שבע שניות.

     

    לפני שאנחנו יוצאים מרמאללה עם ג'וני על רצפת האוטו, אני מתקרב לבן זונה השני ושוב שולף, הפעם תחבושת אישית. אני נותן לו אותה ולוחש לו באוזן בערבית: "עדיף לחיות".

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אימג' בנק
    "בתחקיר, יתברר שכל האקשן - מהשליפה ועד הקיפול - נמשך בדיוק שבע שניות". אילוסטרציה
    צילום: אימג' בנק
    מומלצים