שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    שלטי החוצות רומסים את הפרטיות

    זכותי המלאה לראות תוך כדי נסיעה רק מה שהוא מעשה ידי הטבע ומעשה ידי אדם, אך לא פרסומת שמנסה לשטוף לי את המוח, שנדחפת לי לעין

    התמקדות המאבק בשלטי חוצות בהיבט הבטיחותי בלבד עושה עוול לעניין כולו, כיוון שהבטיחות היא כלל לא העיקר. יש בשלטי החוצות הללו, ולא רק בהם, משהו אלים, כפייתי, שהכנסתו לשדה הראייה שלנו פוגע בזכותנו לפרטיות.

     

    כביכול, אם יוכח מדעית ששלטי החוצות אינם מסבים את תשומת-ליבם של הנהגים מן הדרך ובכך מגבירים את סיכויי התאונות, יש לתת להם הכשר מדאורייתא. ואומנם, ועדת בדיקה מיוחדת תנסה לבדוק את אמיתות הסכנה הבטיחותית שאורבת בשלטי החוצות.

     

    אך ברחמה של ועדה כזאת טמון זרע הפורענות לעתיד לבוא בהקשר לנושא שלפנינו. נניח שהוועדה תמצא ששלטים שמציגים בחורות יפות עם מחשוף נדיב, רגליים חטובות ומותניים צרות אכן מעוררים את ההורמונים של הנהגים-הגברים, וחתיכים בוהקי שרירים אכן מערפלים את שיפוטן של נהגות ואת אחיזתן בהגה.

     

    יבואו אז המפרסמים ויגידו: נשאיר את שלטי החוצות אבל נפחית את החשיפה. אולי נציב שם בחורות פחות יפות. אולי נמתן את חשיפת אברי הגוף הרלבנטיים. סליחה, רק ציצים בלי רגליים זה בסדר? או ההיפך. אולי בכלל נפרסם פוסטרים של מכוניות, של אפונה בקופסה או של משחת שיניים, בלי הדוגמנים והדוגמניות. הרי איש לא יוכל לטעון ששלט ענק של כרוב ניצנים בלבל את דעתו וגרם לתאונה רחמנא ליצלן.

     

    אך אי אפשר לנהוג בכבישים בינעירוניים (כמה מגוחכת מכבסת המילים של אותו ח"כ, שהציע להסב את הגדרתם ל"כבישים פרבריים") ולא לראות את השלטים הללו במלוא גודלם ומפלצתיותם. אם הם בצדי הכביש ואם נוהגים בעיניים פקוחות, לא ניתן שלא לראותם. הם פשוט נדחפים לתוך העין.

     

    גם עניין זה עמד בפני המחוקק, כשאסר הצבת שלטי חוצות סמוך לכבישים. זכותי המלאה לראות תוך כדי נסיעה רק מה שנמצא בשטח, מעשה ידי הטבע ומעשה ידי אדם, בתנאי שאני לא נחשף למניפולציה מסחרית. עץ, שיח, דיונות, עשבים, גשר, תחנת דלק. לא פרסומת, שמנסה לשטוף לי את המוח.

     

    רמיסת הפרטיות שלנו בארץ הפכה בשנים האחרונות לאופנה. כל אחד נכנס לתוכה ועושה בה כבתוך שלו. היא נעשית על-ידי אותן מכוניות שחולפות לידך בכביש ומתוכן משמיעים הרמקולים תיפופים בפול-ווליום, או על-ידי אלה שעורכים מסיבות רועמות באזורי מגורים עד השעות הקטנות של הלילה. היא נעשית על-ידי עשרות מחלקי המנשרים שגודשים יום-יום את תיבות הדואר שלנו ואת ידיות דירותינו בזבל פרסומי. סליחה, תיבת הדואר שלי היא רכושי הפרטי. היא מעין הסכם ביני לבין הדואר, ששם ישים הדוור את המכתבים הממוענים אלי. אין לאיש זכות לתקוע לתוכו שום דבר אחר.

     

    רמיסת הפרטיות מתרחשת גם דרך פרסומת בטלפון או בפקס, לעיתים בשעות הקטנות של הלילה, כשאתה מתעורר כמעט בשבץ מפחד בשורת איוב. ממש יוונים נקבצו עלינו.

     

    התניית איסור שלטי החוצות בכך שהם מסוכנים בטיחותית, היא אפוא פתח לאישורם בעתיד, אם יוכח כי אינם מסוכנים או בכפוף לשינוי סגנון הפיתוי. על הפרטיות הנרמסת שלנו איש כבר לא חושב. כך שאפילו רק מסיבה זו, את הפוסטרים האלה צריך לסלק מן העין.

     

    תשאלו: ומה על כל שלטי הפרסומת בתוך הערים, או בדרכים "בין פרבריות"? גם באלה צריך לטפל, על-פי אותם עקרונות. כשנסיים את המלאכה עם שלטי החוצות ההם, נתחיל גם עם אלה.

     

    יהודה אטלס, סופר, חבר בקבוצת אמנים למען צדק סביבתי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    יהודה אטלס
    צילום: גבי מנשה
    מומלצים