שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ללדת
    סביר שאלה הכאבים הכי נוראיים שיהיו לך בחיים. כל כך נוראיים שאתה רוצה למות, וכל הנשימות והעיסויים והמבטים התומכים בעולם לא עוזרים

    בשתי מילים - לא משהו. בשלוש - ממש לא משהו. ואם אתם עדיין מתעקשים להבין כמה לא משהו, אני מציעה לאלה מביניכם שרוצים יום אחד לעשות ילדים לעצור כאן. כל השאר, במיוחד אם אתם חולי לב, ילדים מתחת לגיל עשר או נשים בהריון (במיוחד אם אתן נשים בהריון): הקריאה היא על אחריותכם בלבד.

     

    ללדת זה נורא. לא כמו לחרבן אבטיח או שאר המטאפורות שמערבות פירות גדולים שרוצים לצאת מחורים קטנטנים, אלא הרבה יותר גרוע. כי אם בלעת אבטיח,

    אתה לא צריך להתאמץ להוציא אותו. בסוף הוא ייצא גם ככה, ואתה תהיה לבד בשירותים ותקרא עיתון בכיף, לא במיטה בבית חולים אחרי שחמישה רופאים דחפו לך אצבעות ואמרו לך שהדופק של האבטיח קצת גבוה מדי ומה דעתך על קיסרי. והאבטיח הזה הולך להיות הדבר הכי חשוב בחיים שלך, אז אם אתה רוצה להוציא אותו בלי שיחתכו לך את הבטן - ואת העור ואת הבשר ואת השרירים, ככה שלא תוכל לצחוק או להשתעל או לעבור משכיבה לישיבה לפחות שבוע - הגיע הזמן שתדחוף.

     

    מעבר ללחץ הנפשי והאחריות והפחד שהאבטיח לא ייצא בסוף (או שהוא ייצא אבל יהיו לו פחות מדי אצבעות, או יותר מדי ידיים), אל תשכח שמעבר לדלת עומדות אמא שלך וחמותך. ונכון שהן הבטיחו לא להציק, אבל הן לא יכולות להתאפק. אז הן מתגנבות פנימה ונותנות עצות כשכל מה שאתה רוצה לעשות זה להרוג אותן, או לישון. תלוי כמה זמן כבר עבר.

     

    ורגע, עוד לא התחלנו בכלל עם כל אלמנט הפיכסה: תאר לעצמך שאתה שוכב חצי עירום, מחובר למוניטור ולאינפוזיה ואולי לעוד כמה חוטים, ואתה ממש צריך לשירותים. אז אם יש לך מזל זה רק פיפי, כי לא תמיד אפשר לנתק הכל וללכת. הו לא, לפעמים האופציה היא סיר פלסטיק דוחה ואחות רוסייה שמנגבת לך, וזה ממש לא סקסי כמו שזה נשמע.

     

    אז איפה היינו? אה, כן: באחריות ובלחץ ובפחד ובהצקות משפחתיות ובגועל נפש. לנידון למוות נותנים ארוחה אחרונה, אבל אתה - מי שהחיים שלו עומדים להתהפך - קיבלת רק חוקן. ועוד לא אמרתי מילה על הכאבים.

     

    אלא אם אתה רוכב ממש גרוע על אופנוע, סביר שאלה הכאבים הכי נוראיים שיהיו לך בחיים. כל כך נוראיים שאתה רוצה למות, וכל הנשימות והעיסויים והמבטים התומכים בעולם לא עוזרים. ואתה חייב לצעוק משה מה עשית לי, אבל זה רק מביך ולא עוזר, ובכלל קוראים לו ציון. וגם כשכבר אומרים לך שהדוד הנחמד עם האפידורל בדרך, עוברת איזה חצי שעה עד שהוא מגיע ועוד חצי שעה עד שזה משפיע. ואז, כשכבר נראה לך שאפשר לנוח, הם רוצים שתדחוף את האבטיח. והפעם ברצינות. ואתה מקלל אבל דוחף, הרוג אחרי שעות על גבי שעות של כאבים וניג'וסים, עד שמישהו עוזר לאבטיח לצאת עם איזה חתך קטן.

     

    כשהוא סופסוף יוצא, הלב שלך לא מתמלא ברגשות האימהיים שהבטיחו לך. ואתה לא מבין למה הוא יצא כל כך מכוער ועם ראש כזה ארוך ואוזניים מחוצות. וכל האנשים שקודם היו שם בשבילך שוכחים אותך ברגע, ועסוקים בלהתלהב ממנו.

     

    זה יכול לקחת שנייה, ויכולה לעבור גם שנה לפני שממש תאהב את האבטיח הזה. עד אז בטח תשכח כבר איך זה מרגיש ללדת, ותדע רק איך זה מרגיש להיות הורה: כמו להשפריץ גויאבה מהאוזן. אבל אח, הסיפוק.

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אתה לא מבין למה הוא יצא כל כך מכוער ועם ראש כזה ארוך ואוזניים מחוצות". אילוסטרציה
    צילום: ויז'ואל ישראל
    מומלצים