יעל איכילוב נכנסת לכושר - ומתחשבנת עם המאמן

עד לפני חמישה חודשים פקדו אותי בלילה חלומות בלהה. ובחלומותי הגיחה מן האין מפלצת אפלה מנופחת שרירים. ניסיתי להמשיך לישון, אבל הדמות היתה מתקרבת בצעדים חרישיים מרופדים בנעלי התעמלות מהדור השלישי. התהפכתי לצד השני והתעלמתי, אבל המפלצת רק דילגה בקלילות בעקבותי ולא הרפתה. היא התקרבה, ויכולתי להרגיש את הבל נשימתה על פניי מפיה הנפער. רציתי לצרוח. ואז, בכל פעם שוב ושוב, רגע לפני נשיכת המוות, היתה המפלצת מכחכחת בגרונה ואומרת, "איכילוב, תעלי על הטרנינג, את יוצאת לריצה".

לפני חצי שנה החלטתי לצאת לדרך חדשה. אחרי תקופה ארוכה שכתבתי טור בעיתון "לאשה" ובו תיארתי איך מתנהלים בעולם כמישהי מאותגרת משקלית, או בעצם בעלת משקל עודף, או בקיצור שמנה, הגעתי למסקנה שאני זקוקה לשינוי. הבנתי שאני רוצה לרדת במשקל, לאו דווקא כדי להיות דוגמנית (בהתחשב בנתוני הטבעיים ובגילי זה כנראה כבר לא יקרה בגלגול האנרגטי הזה), אלא כדי להרגיש טוב ולהיות בריאה. לכן היה חשוב לי גם להיות פעילה פיזית ולעבור תהליך נפשי שיתמוך בשינויים האלה. במערכת העיתון הצמידו לי שלושה מומחים: טובה קראוזה, דיאטנית קלינית; ברק צור, מאמן כושר פרטי; ודוקטור יאיר מיימון, מומחה לרפואה סינית. ביחד הם מנסים לשנות את התפיסה שלי ואת ההתנהלות שלי, מלווים אותי פעם בשבוע, ותומכים בי כדי שאגיע לבדי לשינוי אורח החיים בעקבות שינוי של אמונותיי.

האמת? זה היה הרבה יותר קשה ממה שציפיתי. חשבתי שיהיה יוגה. אני מתכוונת לגבינה, לא להתעמלות. חשבתי שתוך חודש ירדו אחוזי השומן בגופי מתחת לאלה שבגבינה כחושה. אבל האמת היא שגיליתי שלא פשוט לשנות הרגלים, בייחוד אם הם מגונים וכוללים למשל אכילה של חצי חבילת עוגיות מול תוכנית טלוויזיה, שרק העלילה שלה יותר ריקה מהקלוריות שאני צורכת.

בכל אופן, עם השניים האחרים, קרי טובה ויאיר, אני מתכוונת לבוא חשבון בפעם אחרת. עכשיו תנו לי להתמקד בברק. אני פשוט אוהבת אותו. כלומר, לא אוהבת אותו, יותר מחבבת, או בעצם אמפתית אליו, ולמעשה יש לדייק, מסוגלת, אם אני מתאמצת ממש, לסבול את נוכחותו. זהו זה, זאת האמת. או בעצם זאת הייתה האמת. כי כך נראתה מערכת היחסים שלנו עד לפני כחודש. נדרשו לי חמישה חודשים של עבודה כדי להפנים את השינוי, בראש ובראשונה שינוי תודעתי.

ואז, במפתיע, הפסקתי להתנגד והבנתי שקיבלתי מתנה גדולה ושאני צריכה לא רק לנצל אותה, אלא גם ליהנות ממנה. ובכל זאת, לפעמים, ברק הוא מבחינתי

 המפלצת האפלה מן החלומות, שהרי אם הוא לא היה שם, לא הייתי עושה עוד מאמץ קטן על הסטפר. היחסים שלי אתו הם באופן מעוות יחסים של ספורטאית אולימפית עם המאמן שלה, כן כן, ממש כך. יש לי מטרה ואני רוצה להגיע אליה, וברק הוא זה שמבין ומכיר אותי, ויודע עד כמה אפשר לדחוף אותי, כמה אני יכולה לדרוש מעצמי, ויודע גם שבניגוד לבחורה הכחושה מהאולימפיאדה, ספורט הוא לא הבחירה הראשונה שלי. ברק תמיד מספיק אחראי וקשוב להגיד לי משפט כמו, "בשבילי ניצחון זה גם אם לא תרדי גרם, אבל תגיעי למצב שבו ספורט ותנועה הפכו לחלק קבוע מהחיים שלך ומסת השריר שלך עלתה. ברגע שתיהני לרוץ אני אחייך, כי אדע שאת לא צריכה אותי לעצם קיום הפעילות, אלא רק כדי להשתפר בהישגים". בחור נחמד, הייתי חושבת לעצמי, אבל קצת תלוש מהמציאות. שאני אוהב ספורט, נו באמת.

כשכבר כמעט ויתרתי על הספורט זה קרה: בלילה שוב חזר הסיוט הישן שבו מככבת המפלצת בטרנינג, אבל... "איזה חלום היה לי אתמול בלילה", דיווחתי לברק, "אתה לא תאמין". "מה?" הוא שאל מתוסכל כרגיל, ובצדק, מדמות המאמן הרע שתת-המודע שלי סיפח לו, "שוב חלמת שאני מפלצת עם מד עצר ומשרוקית שבאה לסחוט לך את השרירים?" "כן, כן", אני עונה לו בהתרגשות, "אבל הפעם זה היה חלום נהדר". "באמת?" הוא שואל בחשדנות, "מה השתנה?" "הפעם לא הייתי צריכה לעלות על הטרנינג. כבר חיכיתי מוכנה ורצתי ביחד אתך את המסלול שלנו. אתה מבין? אני כבר לא מפחדת מריצה, פשוט נהניתי, התמכרתי. אני אוהבת את זה. תודה לך שגרמת לי להבין את זה על עצמי. קוראים לי יעל איכילוב ואני מכורה. נפלתי חזק בריצה". "באמת?" שואל ברק בחיוך מרוצה, "נהדר. אז החלק האירובי מסודר, מה שאומר שעכשיו נשאר לנו רק לעבוד על אימוני כוח. נו, קדימה איכילוב, רדי למאה ועשרים".

מפלצת.

השבוע במדור בריאות של עיתון "לאשה":

• ברק צור מספר על הדרך הארוכה שיעל עשתה בתחום הכושר
• יעל מתלוננת על הדרך הארוכה שהעביר אותה ברק צור בתחום הכושר
• וגם: למה ערכות הביוץ יקרות כל כך, ואיך אפשר להוזיל את התהליך?