לסביות: זו אותה האהבה, זו אותה תשוקה
כשאני צועקת עליה כי שוב אין לי גרביים והיא לא עשתה כביסה כמו שהבטיחה, ההבדל היחידי ביני לבין סטרייטית באותו מצב הוא עצם הפנייה בלשון נקבה למי שמולי. לא הבדל גדול. על ההכרה בדמיון הזה, ומה שהיא יכולה להביא אליו במדינה, על זה אני מדברת, וזו אולי הסיבה לדבר בכלל על יחסים לסביים
אני לא חייבת בכלל לדבר על "זה" (לסביות, קוויריות, דראג, כוס, השלם/י את החסר). למעשה, סביר להניח שהייתי יוצרת פחות התנגדות באופן כללי אילו הייתי מדברת קצת פחות בכלל, ובפרט – על היותי לסבית, או אמנית דראג, או כותבת ("כתיבה? קברט? אבל לא מתפרנסים מזה, ענת, נו באמת, החיים זה לא נצנצים"), או כל דבר אחר שהוא חלק ממני ולא ממש חלק מהעולם המסודר או "נורמטיבי", כמו שהגדירו זאת לא פעם בפניי.
התרגלתי לעמוד מול ביקורת שטוענת מולי "זה רע מה שאת אומרת ועושה!" בכל פעם שאני מחליטה לא להקשיב לאחרים, אלא רק לעצמי (לא, גברת זליבנסקי מטוקבק 112, זה לא מופנה אישית אלייך, את לא מאמינה בנורמות, אני יודעת. חבל שתקחי את זה ככה, ולא, זה גם לא מעיד בכלל על קבוצה כזו או אחרת. בייחוד לא על שמרנים מכל הסוגים).
השאיפה לאמנות היא השאיפה למשהו אחר. רצוי כזה שעדיין לא קיים, אלא במסדרונות המוח הפורה שיוצר אותה. השאיפה לאמנות היא השאיפה למקום האחד, היחידי, המיוחד, של כל יוצר, ואולי כל אדם, מקום של אמת שיוצרת הזדהות מסוג כלשהו, אבל אינה זהה לשום דבר אחר.
אני מניחה שזה השוני הראשון שנתקלתי בקשיים לדבר עליו, ככותבת צעירה, ואחר כפרפורמרית (קצת פחות צעירה). ברגע שאתה יוצא מהתבנית, תיכון-צבא-טיול-אוניברסיטה-חתונה-ילדים, אתה חוטא כלפי הנורמה, וזה אולי נכון גם על מי שאינו עוסק במקצוע מסודר, עם משכורת יציבה וקבועה עם אופציות קידום. או עסק מצליח. או שניהם.
יש אמנים שמגיעים לזה, אחרי עבודה קשה. יש כאלה שלא, ונאלצים לעסוק בהיבטים פרוזאיים ומסחריים אחרים כדי לעשות את מה שהם אוהבים: לצייר, לעצב, לכתוב, לשיר, לשחק.
נורמה? זה להיות כמו כולם. והרי אמרנו, השאיפה של האמנות היא לאותה אמת ייחודית, לא נורמטיבית, אורגינלית. מעצם התשוקה שלי למילה הכתובה, אני קצת לא כמו כולם. תתבלו את זה בקצת לסבייניזם, פמיניזם, קברט ודראג, ומה שתקבלו לא ממש מתאים למילה נורמה.
אנחנו בני אדם, ואנחנו אוהבות כמו שתיים שכאלה
בשאיפה שלי לזוגיות אני רוצה את הנוחות והמקום הרך לנחות בו לא פחות מכל אדם אחר. מגיבים חכמים כבר ציינו, אין באמת הבדל בין קשר לסבי לכל קשר אחר – אנחנו בני אדם, ואנחנו אוהבות כמו שתיים שכאלה. היה קמפיין נהדר בקנדה, לפני שאושר החוק המתיר נישואים חד מיניים, בעד נישואים חד מיניים. הקמפיין ההוא הראה מריבות ביתיות בין זוגות חד מיניים וקבע יחד עם הצופים – אין שום הבדל, אפילו המריבות דומות. בעברית, ההבדל הוא בשמות הגוף. כשאני צועקת עליה כי שוב אין לי גרביים והיא לא עשתה כביסה כמו שהבטיחה, ההבדל היחידי ביני לבין אשה סטרייטית באותו מצב הוא עצם הפנייה בלשון נקבה למי שמולי. לא הבדל גדול.
על ההכרה בדמיון הזה, ומה שהיא יכולה להביא אליו במדינה, על זה אני מדברת, וזו אולי הסיבה לדבר בכלל על יחסים לסביים. הרי לא באתי לספק את היצר המציצני האנושי לחדר המיטות של הקהילה הלסבית. אנחנו לא באמת שונות ושונים מהחברה הכללית.
אבל כאן בדיוק מתחיל הפרדוקס.
משק הבית הוא אותו משק בית
מצד אחד, אין הבדל, משק הבית הוא אותו משק בית, האהבה אותה אהבה, התשוקה אותה תשוקה למגע ולחום, הדאגות אותן דאגות, הפחדים, התוכניות, המריבות, הפרידות, הבגידות. שלל החומרים שמהם עשויים היחסים האנושיים באשר הם.
אבל מבחינת בילויים, תרבות, יצירה ואמנות יש גם שוני גדול. אולי הבדלי תרבות ושפה, אולי הבדלים הנובעים מחוסר החוקים לגבי מין ומגדר. התרבות שנוצרת על ידי אנשים שמיניותם קצת אחרת, היא קצת אחרת.
לא כל לסבית ולא כל הומו או בי או טרנס לובשים מעילי נצנצים ומתאפרים בכבדות ועולים על הבמה בדראג. אבל את האבטיפוס, הקברט, התחילו קבוצות שחקנים, סטרייטים וקווירים גם יחד, הרבה לפני שמישהו חלם על יציאה מהארון, באירופה של שנות ה-20 של המאה הקודמת. מיניות ריתקה מאז ומעולם את המין האנושי, את הגבולות של אסור ומותר הכניסו כל מיני גורמים בכל מיני נסיבות. ומשם, מהמקום הליברלי-מיני שפתאום סיפק הקברט, אפשר היה גם להתחיל ליצור היפוכים מגדריים, לשחק עם זה ועל זה כמה שיותר.
מלכות הדראג הראשונות, אמהות טרנסג'נדריות כאלה ואחרות, סללו עבור אנשי הקברט המודרני את הדרך מהשוליים למקום פחות שנוי במחלוקת, לאט לאט. בהתחלה בהיסוס ולא במוצהר, ולאחר מכן יותר ויותר בגלוי, עד לנוכחותן על מסכי טלוויזיה ועל במות ברודוויי עצמה.
החיים מאכזבים? תשכחו מזה! בקברט החיים יפים!
המופעים האלה, כחלק מתרבות בה גבולות מיניים ומגדריים אינם ברורים במכוון ומתוך בחירה, נותנים לאנשים, בדומה לקברט – חופשה קטנה. ואם לתרגם מתוך המחזמר "קברט": "תשאירו את הצרות שלכם בחוץ! החיים מאכזבים? תשכחו מזה! בקברט החיים יפים! הבחורות יפות! אפילו התזמורת יפהפיה!".
מופעי דראג באשר הם, זו מטרתם: רגע של מנוחה מתוך הסתכלות על משהו יפה ו"גדול מהחיים", בלי לדעת אם זה בן או בת שמופיעים, כי זה ממילא לא מה שחשוב כאן. ממש כמו שמחת החיים שהרגשתי כשראיתי דראג קווין בפעם הראשונה מול העיניים ולא רק ממרחק "פריסילה מלכת המדבר", רגע בעולם מנוצנץ ומאופר ויפהפה. אפילו הכיעור נראה יפהפה מהזווית הזו.
דראג הוא חלק מהקברט שלי היום, החופשה הקטנה הזו ללא-מעט אנשים, מהקהילה ומחוצה לה. החלטתי לחזור אחורה, לשורשים של הדראג, לאמנות הכי שמחה וסקסית שיש. לתיאטרון הנעשה במקום בו יש אלכוהול ואווירה של חגיגה. למקום בו החיים יפים, מנצנצים ומלאי מיניות. למקום בו אני גם אשה, גם גבר, גם שניהם יחד, גם בדראג, גם בלייב, והעיקר שהכל תמיד, אבל תמיד, יוצר שמחת חיים של קברט.
אפשר לראות אותי בקברט OUTLET ביום חמישי, 17.1, בחצות ושלושים. "חוזרים לקברט", מועדון הפאם פאטאל (רחוב דה פז'וטו, ת"א)
- ציורים נוספים של עירית רבינוביץ
לפנייה לכתב/ת 
